״אני נראה מובס כי אני מובס״

עכשיו הביטו סביבכם על התעצמות הטייקונים, המונופולים, חברות הביטוח הפרטיות ושורה ארוכה של קבוצות אינטרס שצומחות בפראות בעשור האחרון בישראל…

ישראל אינה ארה"ב. אין לנו את היתרונות המבניים העצומים של היבשת העשירה בעולם – שוק ענק על שטח אדיר שנהנה מיתרונות לגודל שאין לשום כלכלה אחרת בעולם בלי אויבים אמיתיים. מבנה כלכלי וחברתי אמריקאי בישראל יפרק את המדינה ויביא לסיום הפרויקט הציוני. ככל שנמתין יותר, כך הסיכויים שנקבל בישראל אי־שוויון אמריקאי, דונלד טראמפים או נביאי שקר אחרים שיבואו, יבטיחו, יאכזבו ויביאו לאדישות וציניות בקרב המצביעים – רק גדלים. זה בידיים שלנו.

http://www.themarker.com/markerweek/1.2872006

עיתונות מקורנפת, טייקונים בוזזים, בנקאות מקורבים וועדי עובדים שמשרתים את עצמם במקום את העובדים – מזכיר לכם משהו?

אתונה. הביקור הראשון שלי באתונה כעיתונאי היה במארס 2010, כמה ימים לאחר שהאג"ח של ממשלת יוון החלו לקרוס בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים. הנתונים הפיננסיים של המדינה, הבעיות המבניות שלה ושוק האג"ח שידרו לי מסר ברור: יוון עומדת לקרוס, מה שיטלטל את כל שוקי ההון באירופה.

(המאמר הנ״ל פורסם במקור לפני 3 שנים. בתמימותי חשבתי שהקוראים יבינו שהוא עוסק בישראל ולא ביוון. ב-2016 כבר לא יהיה ספק לרבים מהם קווי הדימיון).

 

אבל בכנס הכלכלי של "הראלד טריביון" שנערך באתונה האווירה היתה מצוינת, רחוקה מאוד ממשבר. שר האוצר היווני הודיע שיוון לא זקוקה לסיוע מקרן המטבע, ושהמדינה מצויה בעיצומו של גל רפורמות גדול. פוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים שפגשתי חייכו בסלחנות נוכח השאלות המוטרדות שלי, והסבירו לי שמצבה של כלכלת יוון טוב בהרבה משנדמה לי, שכל הבעיות המבניות האלה אינן חדשות ושמשברים הם עניין מחזורי.

כמה חודשים לאחר מכן הגיע לישראל שר החקלאות היווני, וביקש להיפגש עמי. אחרי שעה של ראיון, שבו ניסיתי להבין את בעיות היסוד של הכלכלה היוונית, הגעתי למסקנה שאו שאני לא מבין דבר בכלכלה היוונית, או שהאיש מוכר לי לוקשים, או שהמתורגמן דפוק – או שלושתם גם יחד. הוא ביטל את כל שאלותיי על שחיתות, העלמות מס ואליטה קטנה של פוליטיקאים ואנשי עסקים שמשרתים את עצמם.

בסוף 2010 קיבלתי פנייה מממשלת יוון להגיע לאתונה ל-12 שעות כדי לשמוע על תוכניות ההפרטה והרפורמות הכלכליות. הוסבר לי שפגישות כאלה נערכות עם עיתונאים רבים בעולם מתוך רצון למשוך השקעות זרות למדינה לקראת ההפרטה.

בבוקר שבו הגעתי לאתונה הודיעו לי ששתיים מתוך שלוש הפגישות מבוטלות, ובמקומן יתואמו לי פגישות עם שרים אחרים. זאת משום שלאחר הפגישות בין ממשלת יוון לטרויקה (האיחוד האירופי, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומית) הוחלט להקפיא את ההפרטה.

נפגשתי לבסוף עם שני שרים. הראשון היה משועשע ועליז במיוחד, התעניין מאוד בפוליטיקה הישראלית והסביר לי שראש הממשלה יורגוס פפנדראו הוא מנהיג אדיר. השני הזמין אותי להגיע בלילה לדירתו באתונה, שם הוא ישב עם שורת עוזרים והסביר לי על תיקון חקיקה אמיץ שהוא הוביל באותו בוקר בפרלמנט – תיקון שלטענתו מאפשר לעצור מיד חשודים בהעלמות מס מבלי להמתין שנים בבתי משפט. הטקסטים נשמעו לא אמינים, ההכרזות מנותקות מהמציאות וההסברים של העיתונות המקומית המתורגמת לאנגלית נראו לי חלשים.

בשנה שחלפה מאז אני צופה, כמו רבים בכל העולם, בשקיעתה העצובה של יוון מכלכלה מפותחת, מארחת האולימפיאדה של 2004, שמאחוריה היסטוריה ותרבות שרק מדינות בודדות בעולם יכולות להשתוות להן, למדינת עולם שלישי מפוררת, מפורקת ואכזרית.

ואז, בשבוע שעבר, קראתי על מעצרו של קוסטאס ואקסוואניס, ונדמה היה לי שמשהו מתחיל לקרות ביוון: המסיכות מתחילות לרדת, הסיפור האמיתי יוצא החוצה – אולי הפעם אשמע מהיוונים מה באמת קורה במדינה שלהם.

הגעתי לאתונה כמה שעות לאחר שוואקסוואניס זוכה על ידי בית המשפט היווני מההאשמה כי הפרסום של "רשימת לגארד" הוא פגיעה לא חוקית בפרטיות. שעות ספורות קודם לכן נעצר ואקסוואניס על ידי שוטרים, לאחר שפירסם במגזין השוליים שלו, "HotDoc", רשימה של כ-2,000 שמות של יוונים שהחזיקו חשבונות בנק ב-HSBC בשווייץ.

חשבונות בנק בשווייץ הם נושא רגיש בכל העולם, אבל ביוון הם נוגעים בעצבים החשופים. יוון סובלת מתרבות של העלמות מס, שלה שותפות כל שדרות העם: פוליטיקאים, בעלי מקצועות חופשיים וכמובן ראשי המגזר העסקי. מחקר אמריקאי העריך את אובדן ההכנסות השנתי בכ-30 מיליארד יורו, ויוונים נוהגים להסביר שאין סיבה לשלם מס, כי השירותים הציבוריים שמקבלים בתמורה הם עלובים.

החלק המדהים בסיפורו של ואקסוואניס לא היה שנעצר כי ביצע את עבודתו העיתונאית, אלא העובדה שיו"ר קרן המטבע הבינלאומית כריסטין לגארד העבירה את שמותיהם של האזרחים היוונים שעשויים להיות מעורבים בהעלמות מס לשר האוצר היווני כבר לפני שנתיים – והוא ומחליפו לא השתמשו ברשימה כדי לפתוח בחקירות בעניין העלמות מס, דווקא בתקופה שבה הקופה הציבורית משוועת להכנסות והמערכת זקוקה לנורמות חדשות.

החלק שצד את עיני היה העובדה שהעיתון שבסופו של דבר פירסם את הרשימה הוא לא ממש עיתון, אלא מגזין שוליים שואקסוואניס, עיתונאי חוקר, הקים לפני כחצי שנה בהשקעה של כ-6,000 יורו. זהו בעצם מופע של איש אחד. ואיפה היתה שאר העיתונות היוונית?

לצערי אני לא קורא יוונית, אבל כשהגעתי לאתונה בשישי אחר הצהריים כתב רויטרס בעיר ענה על השאלה: "בעוד שתמונתו של ואקסוואניס הלא מגולח, במעיל צבאי, עיטרה את העמודים הראשונים של 'פייננשל טיימס' ו'הראלד טריביון', סיפור מעצרו וזיכויו נעדר כמעט לחלוטין מהטלוויזיה היוונית, ובעיתונות המודפסת הוא נדחק לעמודים האחוריים".

ואקסוואניס היה בוטה יותר: "ביוון יש בעיה אדירה, בעיה דמוקרטית בבסיסה. המדינה נשלטת על ידי קומבינציה מורעלת של פוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים שמכסים זה את גבו של זה". ואקסוואניס לא הופתע מכך שבעוד שבעיתונות הבינלאומית סוקרו מעצרו, זיכויו ופרשת רשימת לגארד, בעיתונות המקומית ביוון היה לה סיקור מצומצם. "העיתונות נשלטת על ידי הטייקונים היוונים והבנקים, והיא למעשה מושתקת. זה טרגי. הציבור היווני מכיר תמיד רק חצי מהסיפור האמיתי, וזה גרוע יותר משקרים של ממש, כי זה יוצר רושם".

בשבת בבוקר בכיכר סינטגמה הראשית, אני פוגש בקומת הגג של בית הקפה את העיתונאי היווני הוותיק ג'ורג' קאפופולוס, שמגלה ידיעות מרשימות בתהליכים היסטוריים, כלכליים ופוליטיים ביוון, בצרפת, בגרמניה ובאיחוד האירופי. אני שואל אותו מה דעתו על ואקסוואניס. הוא לא משתגע עליו בלשון המעטה, וסבור שהוא "פופוליסט", אבל עם דבריו הוא דווקא מסכים: "ביוון יש הרבה עיתונים כלכליים, רובם אם לא כולם מפסידים הרבה כסף. למה הם ממשיכים לצאת לאור? כי הם שייכים לאנשים שיש להם אינטרסים אחרים – בעיקר להשפיע על הממשלה והבנקים.

"העיתונאים ברוב העיתונים ורשתות הטלוויזיה מצנזרים את עצמם. הם יודעים בדיוק מהם הגבולות ועם מי לא להתעסק. יש כאן שש או שבע משפחות ששולטות ברוב הכלכלה, ואין כאן עיתונות שיכולה לכתוב עליהן. הן גם לא מתחרות זו בזו – ברוב הענפים יש קרטל. אין יריבויות בין הקבוצות העסקיות, כי הן כמו מאפיה – מחלקות ביניהן את השוק ולא מתחרות. אפילו בעיתונות השמאלנית כאן לא כותבים על זה".

למחרת בבוקר צייר לי האריס איקונומופולוס, עורך דין שמעורה היטב בשוק התקשורת היווני, את מפת הבעלויות הצולבות בעיתונים וברשתות הטלוויזיה. קחו את השיטה הישראלית, הכפילו בשתיים ותקבלו את מפת התקשורת של המדינה הידועה כערש הדמוקרטיה: עשר קבוצות, אחזקות צולבות בעיתונים, אחזקות משותפות בערוצי טלוויזיה ובלי סוף אינטרסים כלכליים וחברויות אישיות תת-קרקעיות עם בנקאים, עיתונאים, מו"לים ופוליטיקאים.

איקונומופולוס, לא במקרה, הוא עורך דינו של ואקסוואניס, והוא לוקח אותי בראשון בבוקר לבית קפה על חוף הים בשכונת יוקרה של אתונה, במרחק 10 ק"מ ממרכזה. בחנייה חונות הרבה מכוניות מרצדס, פורשה ולקסוס. מישהו טען שמספר הג'יפים מסוג פורשה קאיין בעיירה מסוימת ביוון הוא הגבוה ביותר בעולם ביחס לגודל האוכלוסיה. המדינה ענייה, פושטת רגל, מערכת הבריאות קורסת – אבל יש מועדון ענק של עשירים ואנשי עסקים המקורבים לשלטון שמנותק מכל זה.

מאוחר בשבת בלילה, במשרדו של האריס (ביוון עדיף לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים. עם שמות המשפחה אתה שובר את השיניים), הוא מקונן ארוכות על הקשרים המושחתים בין הפוליטיקאים היוונים לאנשי העסקים, לחברות הגדולות ולעיתונאים. אבל את השיחה למחרת בבוקר הוא מקדיש לחלום שלו: "יכולה להיות כאן מדינה מדהימה. זה לא כזה מסובך להפוך אותנו לגן עדן אם נערוך מהפכה במגזר הציבורי, נחסל את הביורוקרטיה ואת החוקים המטופשים ונאפשר למצות את הדין עם פוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים".

אני מספר לו על עיתונאית יוונית-אמריקאית שאמרה לי שרשימת לגארד לא טופלה בין השאר משום שהופיע בה שמו של אחד הטייקונים הגדולים ביוון, השולט גם בכלי תקשורת – והוא יודע בדיוק על מי אני מדבר. "הוא מושחת גדול והוא מחובר להרבה פוליטיקאים ואנשי עסקים אחרים, אבל אני לא יודע אם זאת הסיבה". ברשימת ה-2,000 של לגארד, שפירסם ואקסוואניס ב-"HotDoc", הופיעו פוליטיקאים, אנשי עסקים ועשירים שמחוברים לפוליטיקאים ולבעלי עיתונים.

קאפופולוס הרבה פחות אופטימי מאיקונומופולוס: "הגענו לקצה. החברה היוונית לא מוכנה יותר לקבל צעדי צנע. הממשלה משותקת, הדמוקרטיה שלנו לא מתפקדת. זאת לא רק הבעיה של יוון, אלא של מדינות רבות באירופה. אנחנו רק שדה הניסויים. אם ימשיכו עם צעדי הצנע – אתה תראה את המפלגות הקיצוניות משני הצדדים הולכות ומתחזקות".

קאפופולוס מסביר לי כיצד הוא רואה את הפוליטיקה היוונית: "שתי המפלגות הגדולות שלנו נשלטות על ידי ועדי העובדים הגדולים של המגזר הציבורי. השמאל, מפלגת פאסוק, שלטה כך במדינה, ואז הימין גילה שזאת הדרך לשלטון וגם הוא אימץ את הוועדים. המגזר הציבורי ביוון הוא כמו הפרות הקדושות בהודו – אסור לגעת בו. כבר חמש שנים מדברים על קיצוצים במגזר הציבורי, אבל למעשה כמעט לא פיטרו בו עובדים, כי זה בלתי אפשרי. את הכאב הגדול ביותר בחברה היוונית סופגים העובדים במגזר הפרטי ובעלי העסקים הקטנים והבינוניים. אבל המגזר הפרטי לא לוקח חלק אמיתי בדיון הפוליטי".

ומה עם השמאל? "השמאל הוא לא שמאל במובן האירופי של המלה. השמאל היווני עסוק בעיקר בהגנה על הפריווילגיות של הוועדים. מנהיגי השמאל מגיעים מהוועדים ומהחברות הממשלתיות. הם לא נמצאים במצב שבו הם יכולים להבין את הבעיות האמיתיות של החברה היוונית. ההפגנות שאתה רואה ברחובות מובלות בעיקר על ידי ועדי עובדים. האומללים במגזר הפרטי כמעט לא מפגינים, כי הם לא חושבים שזה יעזור להם".

מגזר ציבורי לא יעיל אינו תופעה יוונית, אני אומר לו. "אל תאמין לסטטיסטיקה שאנחנו מפרסמים כאן. הבעיה חמורה הרבה יותר: יש לנו את המגזר הציבורי הכי מנופח באירופה. גם בצרפת יש מגזר ציבורי גדול, אבל הוא יעיל ונותן שירותים טובים לאזרחים. אצלנו זה לא רק המגזר הציבורי: יש כאן מגזר כאילו פרטי שבעצם יושב על משלם המסים. רוב החברות הפרטיות הגדולות הן מונופולים, והלקוחות העיקריים שלהן הם המגזר הציבורי והחברות הממשלתיות. יש לנו חיבור בין העסקים למונופולים ולעיתונים. זה הכל ביחד כאן".

אתה מאשים את הוועדים השולטים בפוליטיקה, אבל בשוודיה, בפינלנד, בדנמרק ובגרמניה יש ועדים חזקים במגזר הציבורי וגם בפרטי – וכלכלות חזקות.

"אין קשר בין הוועדים שלנו לוועדים במדינות שהזכרת. הוועדים בגרמניה או בסקנדינוויה אחראיים. הם לא רואים בממשלה או בציבור משלם המסים את האויב שלהם, אלא את השותף שלהם. הוועדים בגרמניה הסכימו להקפאת שכר. הם חושבים במונחים של ממשלה או של בעלים. הם שולטים בפוליטיקה יחד עם אנשי העסקים הגדולים, והציבור כולו לא מיוצג בעצם במערכת הפוליטית. הכוחות הפוליטיים החדשים שעולים כאן הם המפלגה הניאו-נאצית. גרמניה הורגת אותנו עם הלחץ על צעדי צנע, הצעירים בורחים מכאן – ומה שאתה רואה כאן אתה תראה בעתיד באיטליה, בספרד, בפורטוגל ובעצם בעוד הרבה מקומות בעולם. השיטה הזאת פשוט לא עובדת".

ומה אומרים הצעירים? האם גם הם פסימיים? ד"ר אריסטוטל ציאמפיריס, 42, הוא פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה של פיראוס, שבילה שנים ארוכות בארה"ב והחליט לחזור ליוון לפני שבע שנים. הוא לא חושב לחזור לארה"ב: זאת המדינה שלו והוא לא מוותר עליה, אם כי הוא רומז לי שהוא לא צריך לדאוג לפרנסתו בגלל נסיבות משפחתיות.

"ברביעי הקרוב תרד המשכורת שלי ב-25%, במסגרת תוכנית הצנע האחרונה", מספר לי הפרופסור הצעיר. "אז כולנו חוטפים הורדה חדה בשכר, המצב הכלכלי נוראי – ואז מגיעה הרשימה הזאת שואקסוואניס פירסם ומזכירה לכולנו כיצד הממשלה, בשיא המשבר הכלכלי, מסרבת לטפל בהעלמות המס האדירות של העשירים".

ציאמפיריס שותף להערכתי שיוון הגיעה סוף סוף לרגעים המכריעים של המשבר: "אנחנו נמצאים ברגע קריטי, בצומת. החברה היוונית צריכה להתמודד עם עצמה ועם מעשיה, הרגליה, מנהגיה. המשבר מאלץ אותך להסתכל במראה, ומה שאנחנו רואים – אנחנו לא אוהבים. אבל זה גם נותן לי עכשיו תקווה: יש לנו כוחות שמוכנים לדבר, לחשוף, להודות בדברים שהוכחשו כאן במשך שנים על ידי כולם, כולל העיתונות. החברה היוונית מוכנה סוף סוף להסתכל על מנהגיה הנפסדים".

איפה יוון נמצאת היום, אני שואל. "זה כמו 12 השלבים של גמילה מאלכוהול. אנחנו נמצאים בצעדים הראשונים, וזה תהליך ארוך. דמוקרטיות לא יודעות לעשות תהליכים מהירים, אבל זה קורה".

מאין אתה שואב את האופטימיות הזאת?

"אני שואב אותה מהסטודנטים הצעירים שלי. אני רואה מה קורה אתם בשנה האחרונה: הם טובים יותר, ערניים יותר, מתעניינים בדברים אחרים. לפני חמש שנים היה ברור שמי שיודע להתחבר ולהסתדר במגזר הציבורי או בקבוצות העסקיות הגדולות – לא באמת צריך להתאמץ וללמוד. הוא כבר יקבל עבודה. הם מבינים שזה נגמר. הם חייבים להיות מעולים ומה שיותר חשוב – הם כבר לא מוכנים להיות אדישים ולסבול את המנהגים המושחתים שהביאו את יוון למקום הזה. אתה צריך להבין: הצעירים לא לקחו חלק במנהגים האלה, אבל הם ישלמו את המחיר. עכשיו הם מבינים את זה. הם קוראים לכל הדברים האלה ‘יוון הישנה', וחושבים ש'יוון חדשה' עומדת להיוולד".

אתה מאמין בזה? אתה מכיר את טבע האדם, את ההיסטוריה ואת הכוחות הכלכליים והחברתיים שדוחפים את רוב מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי והפרטי לשחיתות ולתאוות בצע.

"אני מאמין. בשבוע שעבר רופא השינייים שלי נתן לי לראשונה בחיי קבלה אחרי הטיפול. אני לא ביקשתי קבלה. הוא נתן. בינתיים הסטודנטים הטובים שלי עדיין בורחים לארה"ב. יש כאן בריחת מוחות, ודווקא לארה"ב וכבר לא לאירופה. אבל אלה שנותרים מדברים אחרים ומתנהגים אחרת. אני מחובר ל-1,500 סטודנטים בפייסבוק, וראיתי מה קרה השבוע כשוואקסוואניס נעצר ושוחרר – הרשת געשה. הם כועסים על ה-2,000 שמופיעים ברשימת לגארד: בשבילם זו יוון הישנה של פוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים. הם מדברים על השחיתות, על העלמות המסים, הם כבר רגישים הרבה יותר למחירים הגבוהים, ולא מוכנים לקבל את זה כמובן מאליו.

"זה עומד להיות תהליך ארוך. אנחנו צריכים פחות שחיתות בפוליטיקה ובמגזר העסקי המחובר אליה ויותר אפקטיביות במגזר הציבורי. אנחנו צריכים יוון אירופית יותר. אנחנו צריכים יותר ערכים, מנהיגות וציפיות אחרות. כרגע מתרחש תהליך של חיפוש שעירים לעזאזל, כמו שעושה המפלגה הניאו-נאצית שמנסה להפיל את הכל על המהגרים הלא חוקיים, אבל יש כאן ואקום פוליטי שלבסוף יתמלא. אנשים כבר הבינו את הבעיה במגזר ציבורי מנופח ומושחת, ורואים שהם משלמים את המחיר. כשהם היו שומעים על שחיתויות בעבר הם היו אומרים 'יופי, איך אני יכול להתחבר ולהצטרף לזה?' עכשיו הם מבינים שזה כבר לא עובד, שזה על הצוואר של כולנו".

התמונה בכלכלה היוונית מורכבת מאוד: בעיתונות הכלכלית הבינלאומית מתמקד העיסוק בארבע השנים האחרונות ביחסים המיוחדים בין יוון לאיחוד האירופי, באיחוד המוניטרי שסייע ליוון להתנוון לאורך שנים מבלי שהדבר יתפוצץ ובקרע העמוק שחשפה קריסת יוון בין החברות באיחוד ובין גרמניה הנוקשה ליוון בפרט.

אבל היסודות של המשבר הכלכלי והחברתי ביוון, שהפך אותה תוך שנים ספורות לאחת המדינות העניות והעצובות ביותר בעולם, לא נמצאים רק באיחוד המוניטרי וגם לא בטיפול האגרסיבי והמכאיב שגרמניה מתעקשת לרשום לה – אלא קשורים ישירות למבנה החברה, הכלכלה והמשק היווני מזה שנים ארוכות.

כיצד קשורים העיוותים המבניים העמוקים בפוליטיקה, במגזר העסקי ובמגזר הציבורי לסוג השיח הציבורי והעיתונות? מי אשם בכך שבוקר אחד מתעוררים, כדברי פרופ' ציאמפיריס, יוונים רבים, מביטים במראה ולא אוהבים את מה שהם רואים? האם מדינות אחרות במשבר כלכלי או חברתי צריכות ללמוד לקח מהנעשה ביוון, או שמא מדובר במקרה מיוחד?

עו"ד האריס איקונומופולוס, 46, הוא אדם אמיד, דובר אנגלית רהוטה, רעייתו היא אירנית שנולדה בגרמניה וילדיו מדברים שלוש שפות בצורה שוטפת. האריס יכול בקלות להעתיק את עצמו ומשפחתו לכל מקום באירופה או בארה"ב ולהשאיר מאחור את יוון המדממת, הקרועה והדועכת זו השנה החמישית ברציפות. אבל אין לו שום כוונה כזאת. "תסתכל מסביב", הוא אומר לי, "זאת מדינה מדהימה, עם תנאי פתיחה מדהימים, עם היסטוריה אדירה – אנחנו יכולים להיות במקום אחר לחלוטין. זה רק בידיים שלנו. זאת מדינה שהאליטות שלה בגדו בה, בגדו באזרחים, בגדו בעצמן. הפוליטיקאים, אנשי העסקים, האקדמיה – כולם היו עסוקים בעצמם, באינטרסים שלהם, בפריווילגיות שלהם. אני מקווה שלא נתעורר מאוחר מדי ואני נחוש להעיר את האנשים כאן בכל דרך. אנחנו נחשוף את השחיתות, נציג את הפוליטיקאים שלקחו שוחד, נבנה מחדש את המגזר הציבורי ונשנה את החוקים כך שיאלצו את הנבחרים שלנו להיות אחראיים למעשיהם".

בחמישי בצהרים, כמה שעות לפני ירידת גיליון זה לדפוס, קיבלתי לפתע הודעת SMS ארוכה מהאריס: "נהג בחסד במדינה שלי במאמר שלך. זאת ‘השיטה' שאינה אפקטיבית ורקובה, זאת ההגנה שהמערכת נותנת לפוליטיקאים שקורעת לגזרים את החברה היוונית – ולא האנשים".

מדוע אני לא הולך לפוליטיקה

בשבוע שעבר לקחתי פסק זמן קצר מקריאה, מחקר וכתיבה ויצאתי לסיבוב נוסף בקרב הצעירים בישראל. ממכללת ספיר בשדרות ועד הטכניון; מאוניברסיטת בן גוריון ועד הקריות פגשתי אלפי סטודנטים צעירים שמתעניינים בכלכלה פוליטית בישראל ומחפשים מודלים לשינוי.

הקוראים הקבועים של המרקר מכירים היטב את רוב הנושאים עליהם החברים שלי ואני כותבים כבר 10 או 20 שנה. המצגת שאני נותן והשיחה שבאה במהלכה ואחריה אורזים את רוב הכתיבה הזאת תחת 3 רעיונות מרכזיים: 1.  הכוח של קבוצות אינטרסים בדמוקרטיה. 2. מדוע אנחנו צריכים רגולציה ומדוע היא לעיתים קרובות ״נשבית״ ומשרתת את המפוקחים. 3. מדוע הציבור הרחב והמפוזר חייב להתעורר.

בסוף ההרצאות מגיעים אלי בדרך כלל אנשים ושואלים אותי האם אני מתכוון לרוץ לפוליטיקה ואיך אפשר לעזור. זה הרגע שבו אני חייב להיות קצת ישיר ואני משיב להם שהם כנראה לא הבינו עד הסוף את הרעיונות עליהם דיברתי בשעה האחרונה. ההרצאה מספקת הסבר ממצה לחוסר העניין שלי בפוליטיקה.

אני מבקש מהפונים לחזור לכל הרעיונות בהרצאה ולהבין שלמרות שאני קורא לה ״הרגולטור השבוי״ אפשר למעשה לקרוא לה ״מדוע אני לא ארוץ לפוליטיקה״. יש לזה הרבה סיבות אבל העיקרית היא פשוטה: אין בזה שום צורך, שום תועלת ושום תרומה. לא חסרים אנשים טובים בפוליטיקה היום ובעבר ברוב המפלגות. מה שחסר הוא ציבור רחב, מפוזר ומתוחכם שיתמוך בפוליטיקאים כדי שיעשו את הדברים הנכונים. התפקיד שלי, של העורכים והכתבים במרקר ושל כל מי שרוצה לעשות שינוי לטובה הוא להחכים וללמד את הציבור הרחב כיצד עובדות קבוצות אינטרסים, כיצד עובדת הכלכלה הפוליטית בישראל (ובמקומות רבים בעולם) כדי שהם בתורם יתמכו בפוליטיקאים שרוצים לעשות שינוי.

האם יש פוליטיקאים היום בכנסת ובממשלה שמקדישים את כל האנרגיות שלהם להיאבק בקבוצות האינטרסים המיוחדות בסקטור העיסקי והפרטי? לא. כי זה לא כדאי פוליטי. ברגע שיהיו מאות אלפי ישראלים שיתמכו ברעיונות כאלה – אנחנו נראים פוליטיקאים חדשים וקיימים מאמצים את הקוו הזה.

נשמע לכם תיאורטי? לא ממש. לפני 7 שנים כאשר המרקר פתח בקמפיין הארוך לפירוק הריכוזיות במשק לא היו פוליטיקאים שהתענינו ברעיונות האלה. בשנים האחרונות גדל והולך מספר הפוליטיקאים והרגולטורים שמכירים את הנושא הזה ופועלים לחוקק חוקים להקטנת הריכוזיות. התפקיד שלנו הוא לייצר רעיונות שבתורם יביאו לצמיחת ציבור חדש שמבין איך עובדת הכלכלה הפוליטית בישראל.

לפני הבחירות האחרונות הפיץ המטה של אחת המפלגות האופנתיות החדשות בישראל מידע שיקרי כאילו שקיבלתי הצעה להיות מספר 2 במפלגה גדולה. אתר ״עין השביעית״ איתר את השקרנים שהפיצו את המידע בין בלוגרים ועיתונאים וכתב על כך לא מזמן. אותי זה לא הפתיע, זה מפלגה שעסוקה בעיקר בספינים וביחסי ציבור.

אבל מעז יצא מתוק. כאשר פנו אלי הרבה אנשים דרך הפייסבוק והציעו לי להתנדב, לעזור במרוץ הפוליטי שלי שמעולם לא היה לא היתה לי ברירה והתיישבתי לכתוב לכולם טקסט גנרי שמודה להם על הפניה ומסביר להם שאין שום צורך במתנדבים מאחר ואין לי שום כוונה ללכת לפוליטיקה. הנה הטקסט המלא ששלחתי להרבה מאוד אנשים בשנה שעברה, בלי שום שינויים ועריכות:

הי עירית,

תודה על מכתבך. ניכר כי הוא נובע מתיסכול ורצון עז לשנות.
אין לי שום כוונה ללכת לפוליטיקה ומעולם לא היה לי כוונה כזאת. הסיכוי שאני אלך איך פעם לפוליטיקה בעתיד הוא קלוש.
יש לזה כמובן סיבות אישיות: הפוליטיקה בישראל היא זירה מלוכלכת בה גם הטובים ביותר נאלצים לעיתים קרובות לעשות דילים עם שחקנים פוליטיים מסואבים שטובלים במה שאני קורא ״שחיתות חוקית״. אין לי עניין וגם לא את מבנה האישיות לעסוק בשחיתות חוקית מסוג זה.
בכל הקריירה שלי כיזם, מנהל, עורך ועיתונאי עשיתי מאמץ גדול מאוד להקפיד על טוהר מידות, לא להתקרב לאזורי ה״שחיתות החוקית״ שמקובלים מאוד בחלקים גדולים מהפוליטיקה (ולצערי גם בעיתונות). אני גם רגיל לעבוד בעיקר עם צוותים שהמחבר בינהם הוא ערכים משותפים, יושרה ואמון הדדי. את אלה קשה מאוד למצוא בפוליטיקה הישראלית.
אבל הסיבות האישיות הן לא המכריעות כאן. מה שיותר מכריע הוא המבנה של הפוליטיקה הכלכלית בישראל אותו למדתי ב-25 השנים שלי כיזם, כתב, עורך ועורך ראשי של עיתון.
הפוליטיקה בישראל בשנים האחרונות מבוססת על 3 צירים מרכזיים: מועדוני כוח בסקטור הפרטי והציבורי, וועדי עובדים של מונופולים ורשויות ממשלתיות וערוצי תקשורת ועיתונים.
רוב הציבור לא עוצר לחשוב כיצד ״נולדים״ ו״נוצרים״ פוליטיקאים. הוא רואה את כניסתם של פוליטיקאים חדשים לזירה הפוליטית ואת עלייתם או ירידתם של פוליטיקאים בתוך המפלגות שלהם כתהליך טיבעי שמבוסס על הבחירה של הציבור הרחב ושינויים בסנטימנט הציבורי.
המציאות מאוד רחוקה מהשקפה זאת.
בפועל – מעטים הם הפוליטיקאים שנכנסים לפוליטיקה או שמתקדמים בה אם הם אינם קשורים או משרתים את אחת מקבוצות הכוח האלה.
הדוגמאות הפשוטות הן פוליטיקאים שנבחרים בפריימריז של מפלגת העבודה והליכוד באמצעות קבלני קולות ושירות למונופולים ולקבוצות קטנות בתוך רשויות ממשלתיות (בהקשר זה בולט השלטון המקומי).
הדוגמאות המורכבות הן פוליטיקאים שזוכים לכיסוי חיובי וחוזר בכלי התקשורת המרכזיים מאחר והם מקפידים לעסוק בנושאים שאינם מאיימים על סדר היום הכלכלי והחברתי האמיתי וברגע האמת, בפינה שקטה, הם יירתמו לסייע לקבוצת אינטרסים מיוחדת לשמר את כוחה ומעמדה.
תשימי לב שכמעט כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל שייכים או תלויים או נמוברים למונופולים המרכזיים במשק – מבנקאות, משקאות, אנרגיה, נהדל״ן ומזון. זה לא מיקרה.
את בוודאי שואלת את עצמך כיצד התמונה שאני מציג כאן מתיישבת עם כתבות שונות שאת רואה לפעמים בעיתונות, באתר האינטרנט המרכזי בישראל ובערוצים נגד חברות גדולות או קבוצות אינטרסים.
התשובה היא שהכתבות האלה נעשות בדרך כלל בעוצמה, בתדירות, במיסגור ובעיתוי שמבטיח מראש שהן לא יביאו ללחץ ציבורי אמיתי וממילא לא יביאו לשינוי ברגולציה ובחקיקה. רגולציה וחקיקה אגב הן לעיתים מילים מכובסות להעברת עושר, כוח ויוקרה מקבוצה אחד באוכלוסיה לקבוצה אחרת.
תשובה נוספת והיא המעניינת יותר אולי היא שבשארבע השנים האחרונות חל שינוי דרמטי בשיח הציבורי בישראל שאילץ ואיפשר לחלק מהכתבים והעורכים בערוצים המרכזיים, העיתונים והאתרים לעסוק בנושאים שמאיימים על הסדר הכלכלי הנוכחי. חלק מהכתבות האלה נובעות מניסיון של כלי התקשורת לייצר לעצמם ״אליבי״ לאחר שהציבור החל לחשוד שהם משרתים את עמדות הכוח וההשפעה וחלק מהכתבות האלה נובעות מסיבה יותר פשוטה שיש רוח חדשה שהחלה לנשב ברחוב והעיתונאים, בעיקר הצעירים שבהם, לא מבינים בצורה מלא את ״האיתותים״ ו״כללי המשחק״ של הבוסים שלהם והם מרגישים צורך להצטרף למחאה החברתית נגד קבוצות הכוח.
השינוי הזה שמתרחש בארבע השנים האחרונות הוא למעשה הסיבה שזאת תהיה טעות חמורה מצידי להיכנס לפוליטיקה.
השינוי בסנטימנט הציבורי ובשיח הציבורי לא נולד בצורה עצמאית. הוא נבע בין השאר מעבודה שעשינו במרקר, אני ואחרים במשך עשור בהצפה של דרך הפעולה של קבוצות האינטרסים השונות. הכתיבה שלנו בנושאים אלה היתה אובססיווית ומתמשכת בדיוק בגלל מה שכתבתי למעלה: רק חזרתיות, רק מיסגור מסויים ורק הקפדה על העיתוי (למשל לכתוב על הנושאים כאשר הם מגיעים להכרעה בכנסת וברגולציה) יכולים לייצר שינוי בתפיסות הציבור; רק עבודה מקצועית ולאורך זמן שממוקדת בהובלת שינויים (בניגוד לעבודה שממוקדת ב׳סקופים׳, רייטינג, קונפליקט ורעש יחצ״ני) יכולה להביא להפצתם של רעיונות חדשים שקונים בהדרגה אחיזה בקרב הציבור.
ברגע שרעיונות חדשים קונים מספיק אחיזה בציבור – מתחיל תהליך דינמי מעניין שלעיתים מגיע לנקודת ״טיפינג״ – שגורמת לחברי כנסת ורגולטורים להתחיל לשנות את התנהגותם. או אז אנחנו רואים אותם ״בוגדים״ בנאמנויות ישנות לקבוצות אינטרסים; משנים את תפיסת עולמם ומתחילים לפעול בכיוונים חדשים.
הדוגמא הטובה ביותר לכך היתה ב-9 בדצמבר 2013 כאשר הכנסת אישרה ברוב של 73 חברי כנסת שהצביעו בעד את חוק הריכוזיות שהחל בפירוק הפירמידות העיסקיות הגדולות במשק. החוק הזה הוא תולדה של מאבק שהמרקר יחד עם תנועות של החברה האזרחית וקומץ חברי כנסת ופעילים חברתיים ניהלו במשך 4 שנים. הקמפיין היה מבוסס על הסברה חוזרת לציבור שוב ושוב ושוב בעשרות מאמרי דעה ומאות כתבות על הסכנה בריכוז כוח בידי מעטים לדמוקרטיה, לרגולציה, ליעילות, לתחרות ולתחרותיות.
כל המפלגות בכנסת תמכו בחוק הזה – ללא קשר בין שמאל וימין. אחת הסיבות לכך היא שהחוק הזה לא היה מזוהה עם שום מפלגה ועם שום חבר כנסת. כי כללי הפוליטיקה קובעים שכאשר חוק משמעותי שזוכה לתשומת לב ציבורית מזוהה עם מפלגה מסויימת או פוליטיקאי מסויים – לעיתים קרובות הוא זוכה להתנגדות או לאדישות מצד שחקנים פוליטיים רק משום שהוא ״של היריב״ או ״לא הומצא אצלנו״.
החשיבות העצומה שאני וחברים שלי במרקר רואים בשינוי השיח הציבורי בישראל היא גם הסיבה לכך שביולי-אוגוסט 2011 וגם לאחר מכן נטשנו את פורמט העבודה שהדריך אותנו במשך עשור וקידמנו בצורה אגרסיווית בין השאר באמצעות מאמרי מערכת הפרושים עלפני כל העמוד הראשון את המחאה החברתית. זה לא היה מיקרי: הערכנו שהמחאה החברתית היא הזדמנות היסטורית לשנות את השיח הציבורי בישראל ולמקד אותו בנושא קבוצות האינטרסים הישראליות. הערכנו שזה הזדמנות לאירוע מכונן שיהיה צרוב בתודעה של כל ישראלי וכל רגולטור וכל מחוקק נוכחי ועתידי. הפקנו עיתון מיוחד שעוסק במחאה החברתית שהיה מבוסס על מאות מאמרים שפרסמנו במשך עשור בנושא יוקר המחיה, קבוצות אינטרסים, ריכוזיות, הון-שלטון, שחיתות בצמרת ואפילו השחיתות בעיתונות המרכזית שמשרתת את הטייקונים ובני בריתם בסטטוס קוו.
דחפנו בפראות את המחאה למרכז השיח והמשכנו לעשות זאת בשנת 2012 כאשר רוב כלי התקשורת נטשו אותה ורצו לסיפור הבא (חלקם נטשו אותה כי ברגע שהמיקוד שלה עבד לטייקונים היא איימה על בעלי העיתונים,ף הערוצים ועל הבנקאים והמפרסמים הגדולים שלהם) משום שיגענו שהמחאה החברתית היא הדרך גם לחוקק את חוק הריכוזיות, ולהביא את הרפורמה בסלולר – והערכנו שכל הישג כזה יחזק את הלחץ לרפורמות נוספות ויחזק את השיח הציבורי בנושאים האלה. יצרנו מעגל, כדור שלג, של רפורמות-שיח ציבורי וכך הלאה. הגם שרפורמות הם תהליך כואב וארוך שלעיתים לא מצליח – מה שקריטי הוא לשמר את השיח הציבורי – כי בלעדיו אין סיכוי שנמשיך בתהליך חיפוש ודחיפה של רפורמות נוספות שנועדו להקטין את הכוח של קבוצות האינטרסים ולחזק את האינטרס של הציבור הרחב המפוזר.
כמובן שבחוק הריכוזיות היו הרבה חורים. היה צריך לעשות אותו הרבה יותר חריף כדי להביא לשינוים מהותיים יותר במבנה המשק. אבל חוק הריכוזיות חולל מהפיכה חסרת תקדים בשיח הציבורי בישראל – והשיח הציבורי שינה את הרגולציה בישראל.
הממונה על ההגבלים העיסקיים הופיע בשבוע שעבר בכנסת ודיבר על המפיכה שהיתה ברגולציה ובחקיקה בשנים האחרונות. המהפיכה הזאת נולדה כתוצאה מחוק הריכוזיות, מההתפכחות הגדולה של הציבור אחרי רפורמת הסלולר (הציבור גילה שרפורמה יכולה להוריד תוך 3 שנים מחיר של שירות בסיסי ב-90%). כדי שכל השינוים האלה יקרו אנחנו זקוקים ללחץ ציבורי מאסיווי – כמו הלחץ שהמרקר ואני מנסים לייצר כל הזמן בכל הכלים שעומדים לרשותנו.
מה המסקנה האופרטיווית? קבוצות האינטרסים למדו את לקחי 4 השנים האחרונות. הם הבינו שהם ״נרדמו בשמירה״ – בתחילת הדרך הן חשבו שהן ירמסו אותנו והציבור יהיה אדיש. אבל המחאה החברתית שינתה את הכל והרעיונות החלו להתפשט בכל מקום בארץ, באקדמיה ובפייסבוק.
עכשיו קבוצות האינטרסים לומדות את שפת המחאה ונערכות טוב יותר לאפשרות של שינויים. הן ישלחו לחזית כל פעם שיהיה ניסיון לעשות שינוי את העובדים של המונופולים או את עובדי הקבלן וישתמשו בהם כקרדום לחפור בו – לשמר את הסטטוס קוו.
לכן, הדרך היחידה לשמר את השיח הציבורי והמומנטום של שינויים ורפורמות למען הציבור הרחב הבלתי מפוזר הוא באמצעות יצירת מאסה קריטית של אזרחים שלומדים, לעומק, את הנושאים הכלכליים והפוליטיים האלה ובעיקר מבינים כיצד עובדות קבוצות אינטרסים מיוחדות וכיצד הן ״לוכדות״ רגולטורים, חברי כנסת ומקבלי החלטות.
תהליך הלימוד הזה הוא כואב. משום שברגע שאנחנו רוצים לשנות את המציאות הקיימת למעו מציאות חדשה – ולא בצורה קוסמטית אלא בצורה מבנית ויסודית – אנחנו חשופים תמיד לאפשרות שנפגע במסורת, בהיסטוריה ובעיקר בנאמנויות שיש לנו לחברים, למשפחה ולקבוצות להן אנחנו שייכים. מבנה המשק הנוכחי משרת הרבה מאות אלפי אנשים שכולם נמצאים סביבנו.
תהליך הלמידה הזה נעשה לא בצורה פרטית אלא בציבור רחב – וזה תהליך מורכב כי חלק מהאנשים שלוקחים בו חלק נאלצים לחשוב אחרת על תפיסות שהדריכו אותם במשך שנים. אבל הלימוד הציבורי הזה הוא קריטי – כי זאת הדרך היחידה בה כל המידע והאינפורמציה צפים החוצה.
בטורים שלי ושל חברים אחרים במרקר אנחנו בעצם עוסקים בתהליך למידה ציבורי הזה. זה בעיקר בולט בתגובות לטורים ובפייסבוק. זה גם נעשה עלידי ועלידי אחרים במפגשים עם פעילים חברתיים, יזמים חברתיים ואחרים.
אני חושב שבשנה האחרונה גדלה בצורה דרמטית המודעות הציבורית לנושאים האלה שאנחנו כותבים עליהם: לראשונה אני מרגיש שנוצרת לגיטימציה ציבורית לרעיונות של רפורמות למען ציבור רחב, מפוזר – ושיח שלא נשלט רק עלידי הדוברים והנציגים של קבוצות האינטרסים. אני די מעודד בהיבט הזה.
אני מזמיך אותך לקחת חלק פעיל או פאסיווי בתהליך הלמידה והלימוד הזה – כי אחרי 25 שנה של עיסוק בנושאים האלה הגעתי למסקנה שאיןו קיצורי דרך – וזאת דרך המלך, האיטית, אבל ההכרחית כדי להוביל אותנו לעתיד טוב יותר.
גיא

מה שלא כתוב בדו"חות הנלהבים של האנליסטים הזרים על הבנקים בארץ

ברוב הבנקים מניבה הפעילות הבנקאית "נטו" רווחים זעומים או הפסדים. רק בעזרת מרכזי רווח מעוטי תחרות או עתירי סבסוד מצליחים הבנקים לשמור על הרווחיות שלהם, למרות עודף כוח אדם גדול

 

האופוריה במערכת הבנקאות תגיע השבוע לשיאה: שלושת הבנקים הגדולים יפרסמו את הדו"חות הכספיים שלהם לרבעון הראשון של השנה. הדו"חות יצביעו על גידול נוסף ברווחים, שיחזק את ההערכה, כי גם 97', כמו השתיים הקודמות לה, צפויה להיות שנה מצוינת לבנקים ובעיקר למנהליהם הבכירים ול-35 אלף עובדיהם. חיזוק נוסף קיבלה בימים אלה מערכת הבנקאות מההצלחה חסרת התקדים של הצעת המכר של מניות בנק לאומי; עשרות גופים פיננסיים מהשורה הראשונה בעולם התחייבו לרכוש מניות בל"ל בלפחות 120 מיליון דולר, במסגרת הצעת המכר של המדינה.
בשנה האחרונה זוכים רוב הבנקים הגדולים להמלצות נלהבות של בנקאי השקעות ומנתחים מוול-סטריט ומלונדון. הם מתלהבים מרווחיות הבנקים, צופים להם פוטנציאל עסקי גדול ומרעיפים מחמאות על הנהלותיהם בכלל ועל המנכ"לים שלהם בפרט.
לא כדאי להתלהב מההתלהבות של המנתחים הזרים, כמו גם מהרווחיות של הבנקים בארץ בשנים האחרונות. אל האנליסטים מוול-סטריט ולונדון יש להתייחס בזהירות רבה, משום שרובם מונעים על ידי תקוותם ליטול חלק בהנפקות, בהפרטות ובעסקות אחרות, שבהן יהיו מעורבים הבנקים הישראלים. העמלות הן המטרה – והניתוחים, לעתים קרובות, הם רק האמצעי. במונחים בינלאומיים, השיטה הזו לגיטימית ומקובלת; מובן שבפעילות של הזרים יש גם תרומה גדולה לשוק ההון ולמשק בכלל – אבל צריך לקחת אותם עם כמה גרגירי מלח הגונים. מנקודת מבטם של המנתחים, שגשוג הבנקים הוא הזדמנות השקעה; מנקודת מבט מאקרו-כלכלית, רווחיות הבנקים היא, במידה לא מבוטלת, עדות למבנה הקרטלי של המערכת; ומנקודת מבטם של הלקוחות, זוהי אינדיקציה לעמלות מנופחות ולשירות פחות טוב.
בדו"חות האנליסטים הזרים, כמו גם בימי העיון השנתיים על רווחיות הבנקים, לא מקדישים תשומת לב רבה למרכזי הרווח הגדולים של מערכת הבנקאות ולסיבות להיווצרותם ולקיומם. ניתוח תרומתם של מרכזי רווח אלה מעלה, כי ברוב הבנקים מניבה הפעילות הבנקאית "נטו" – של תיווך פיננסי – רווחים זעומים או הפסדים. רק בעזרת מרכזי רווח מעוטי תחרות או עתירי סבסוד מצליחים הבנקים לשמור על הרווחיות שלהם, למרות עודף כוח האדם הגדול. הנה כמה דוגמאות בולטות:
1.
קופות הגמל – קופות מזומנים
קופות הגמל הן מרכז הרווח המשמעותי ביותר של שלושת הבנקים הגדולים. לא רק בגלל ההכנסות האדירות שהן מניבות להם – כמיליארד שקלים בשנה – אלא בעיקר, משום שמדובר בפעילות יציבה להפליא, עם תחרותיות זניחה, הוצאות אפסיות ובלא כל סיכון.
רווחי העתק של הבנקים מקופות הגמל אינם תולדת כישרונם של הבנקאים, עבודתם המאומצת והצלחותיהם הגדולות בשיווקן או בניהולן, אלא בעיקר תוצאת הסבסוד המאסיווי לו זכו הקופות במשך שנים ארוכות ממשלם המסים. עד לפני עשר שנים נתמכה כל מערכת קופות הגמל בישראל על ידי הממשלה, באמצעות הנפקה של איגרות חוב מיועדות. מדיניות הממשלה – מתן פטורי מס והנפקת איגרות חוב נושאות ריבית מסובסדת גבוהה של 5.5% – הפכה את קופות הגמל לאפיק החיסכון הפיננסי הגדול בארץ. מחד גיסא, היו לבנקים הכנסות גדולות מניהול הקופות ומאידך גיסא, הוצאות אפסיות על שיווקן וניהולן.
לכאורה, נפסקה התמיכה של הממשלה בקופות הגמל עם הרפורמה בשוק ההון לפני עשר שנים. אולם בפועל, המשיכו הבנקים ליהנות מתמיכה ממשלתית עוד זמן רב – גם בגלל הטבות המס וגם מפני שרכיב האג"ח המיועדות בתיק שלהן נשחק באיטיות.
עידן הסבסוד החל לדעוך רק לפני כחמש שנים, כאשר רכיב האג"ח המיועדות בקופות הידלדל והפך ללא משמעותי. אז נותרו הבנקים לבדם, עם תמיכה ממשלתית חלקית בלבד. זה היה המבחן הראשון ליכולת הניהול שלהם.
הם נכשלו כמובן – נכנסו לשוק המניות במחירים הגבוהים ביותר, ולא השכילו לנצל את מחירי השפל כדי לחזור אליו לאחר המפולת. התוצאה היתה הפסדים כבדים לקופות הגמל ב-94', וממוצע רווחים שנתי עלוב ומאכזב לעמית הקופות בכל תקופת מבחן אפשרית – 6 ,5 וגם 8 השנים האחרונות.
הניהול הכושל של הבנקים גרר בריחה של לקוחות – פדיונות של יותר מ-15 מיליארד שקלים מהקופות; אבל גם לאחר הנזילה הגדולה, נותר בור השומן גדול מאוד, והבנקים ממשיכים לשאוב ממנו חלק ניכר מרווחיהם מדי שנה. לבנקים יש דרכים נוספות, סמויות, לחלוב כספים מעמיתי קופות הגמל. כך למשל, מתקיים קרטל דה-פקטו בכל הקשור לשיעור העמלות שגובים הבנקים מקופות הגמל שבניהולם. למרות שקופות הגמל הן לקוח גדול מאוד, גובים ממנו הבנקים עמלות ביצוע על פעולות בני"ע בבורסה בשיעור אחיד של 0.2%. מובן שאם קופות הגמל היו נפרדות מהבנקים ופועלות כישויות עצמאיות, הן היו דורשות ומקבלות מכל בנק עמלות ביצוע נמוכות יותר.
התחרותיות הנמוכה במערכת קופות הגמל וההרגלים שרכשו העמיתים בתקופה הארוכה שבה סובסדו הקופות מאפשרים לבנקים להשקיע מעט מאוד בניהול כספי הלקוחות, אך לגבות עמלות גבוהות. ביטוי קיצוני לכך ניתן לפני כשנתיים, כאשר הבנק הבינלאומי קיבל לידיו את ניהול קרנות ההשתלמות של המורים, לאחר שהציע להן דמי ניהול נמוכים בכ-80% מדמי הניהול המקובלים בכל הבנקים.
2.
בנקים למשכנתאות – חברות ביטוח
הבנקים למשכנתאות הם מרכז רווח משמעותי, בעיקר בבנק המזרחי ובבנק הפועלים, השולטים בשני הבנקים למשכנתאות הגדולים בארץ – טפחות ומשכן. הסיבה לרווחיות הגבוהה והסיכון הנמוך בפעילות הבנקים למשכנתאות לאורך שנים דומה לזאת שהפכה את קופות הגמל למכונות כסף בידי הבנקאים – סבסוד ממשלתי.
ענף המשכנתאות, כמו קופות הגמל, נשלט עד לפני כעשר שנים על ידי הממשלה. בעוד שבקופות הגמל הופקדו כספי הלקוחות ישירות באוצר, כאשר הבנקים גוזרים "קופון" שמן באמצע – הרי שבבנקים למשכנתאות הגיעו ההלוואות מהאוצר אל הלקוחות כאשר הבנקים גוזרים באמצע קופון שמן ומעוט סיכון.
בתקופת הסבסוד הממשלתי וגם אחריה נהנו הבנקים למשכנתאות ממירווחים גבוהים מאוד על האשראי שהעמידו למשתכנים. בשנים האחרונות ירדו המירווחים בשיעור ניכר כתוצאה מתחרות גדולה, אולם הבנקים ממשיכים ליהנות מהמירווחים הגבוהים על המשכנתאות ה"וותיקות", שנלקחו לפני יותר מחמש שנים. בעוד שהמירווחים בפעילות מתן האשראים ירדו בשיעורים ניכרים בגלל התחרות – הרי שבתחום פעילות נוסף של הבנקים נשמרו שיעורי רווחיות חריגים, המשקפים כנראה תחרותיות נמוכה.
חלק גדול מרווחי הבנקים למשכנתאות מקורם בביטוחי מבנה וחיים שמוכרים הבנקים ללקוחותיהם. כך למשל, מרכז הרווח הגדול ביותר בבנק טפחות – הבנק למשכנתאות הגדול במדינה, שתרם בשנים האחרונות נתח ניכר מרווחי בנק המזרחי – הן העמלות ממכירת ביטוחי חיים ודירות. אלה הסתכמו בכרבע מיליארד שקל בשלוש השנים האחרונות. בימים אלה מתנהלת חקירה של הממונה על ההגבלים העסקיים בעניין חשד להסדר כובל במכירת פוליסות ביטוח על ידי טפחות.
3.
כרטיסי אשראי יותר טוב מכסף
כניסתה הקרובה לפעילות של חברת אלפא-קארד, התשקיפים האחרונים של בנק לאומי ובנק דיסקונט וחקירות של הממונה על ההגבלים העסקיים, עוררו דיון נרחב על חברות כרטיסי האשראי בישראל, וחשפו חלקית את היקפי הפעילות והרווחיות של הענף הגדול הזה.
עתה מתברר מעבר לכל ספק, כי שתי חברות כרטיסי האשראי – ויזה וישראכרט הן אחד ממרכזי הרווח המשמעותיים ביותר של מערכת הבנקאות הישראלית. ענף כרטיסי האשראי מעולם לא סובסד על ידי הממשלה – אבל הוא פועל במבנה דו-אופולי, מאחר שוויזה וישראכרט שולטות ביותר מ-90% מהפעילות בשוק. הכנסותיהן של שתי חברות כרטיסי האשראי מעמלות מבתי העסק נאמדות בכ-1.1 מיליארד שקלים. אבל זאת רק ההתחלה: לשתי החברות יש הכנסות מהנפקת כרטיסים הנאמדות בכ-150 מיליון שקלים. הדו"חות הכספיים של החברות עצמן חסרי משמעות, משום שהבנקים מושכים מהן את רוב רווחיהן.
כך למשל, כל רווחי הבנקים ממתן אשראי ללקוחות באמצעות כרטיסי אשראי אינם באים לידי ביטוי בדו"חות של חברות כרטיסי האשראי, אלא נבלעים בדו"חות הבנקים עצמם.
המבנה הדו-אופולי של ענף כרטיסי האשראי מאפשר לישראכרט (הנשלטת במלואה על ידי בנק הפועלים) וויזה (המוחזקת על ידי בנק לאומי ודיסקונט), לגבות עמלות גבוהות מבתי העסק המכבדים את כרטיסי האשראי. הבנקים מסתירים את שיעורי הרווחיות שלהם מכרטיסי האשראי – אבל עם כניסתה של אלפא-קארד ניתן יהיה לקבל אומדן טוב ל"קנס" שנאלצים בתי העסק והלקוחות לשלם כתוצאה מהתחרותיות הנמוכה בענף.