פייננשל טיימס: ההצעה של רולניק וזינגלס להכניס תחרות בפייסבוק – מרתקת

חמישה מהעיתונים החשובים בעולם ציינו בחודשים האחרונים את ההצעה שהעלו פרופסור זינגלס וגיא רולניק, להעברת הבעלות על פרטי הגולשים לידיהם

״לואיג’י זינגלס וגיא רולניק מאוניברסיטת שיקגו מציעים רעיון מרתק״, כך קבע בתחילת נובמבר הכלכלן ובעל הטור טים הארטפורד במאמר ״ב״פייננשל טיימס״ הבריטי. הארטפורד התייחס להצעה שהעלו השניים בקיץ האחרון במאמר שפרסמו ב״ניו יורק טיימס״. במאמר הציעו השניים דרך לאפשר ליזמים וחברות חדשות להתחרות במונופולים הדיגיטליים ובראשם פייסבוק.
הארטפורד מצטרף בכך לארבעה מהעיתונים הכלכליים המובילים בעולם שציינו בחודשים האחרונים את ההצעה של זינגלס ורולניק – האקונומיסט הבריטי, פורבס, פורצ׳ן והארווארד ביזנס ריוויו.

 

סערה חדשה? / ה"פיננשל טיימס" קובע: הנתונים של תומא פיקטי על אי השוויון שגוים – ואולי במכוון

איתן אבריאל מעדכן הלילה:

האם הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי טעה בחישובי אי השוויון שאותם  הציג בספרו המשפיע "הקפיטל במאה ה- 21"?  ועוד יותר מדאיג, האם השגיאות הוכנסו, והצגת הנתונים עוותה, על מנת לחזק את והמסקנות שלו – לפיהן אי השוויון צמח ב-30 השנים האחרונות חזרה לרמה בו היה בתחילת המאה הקודמת?

זה בדיוק מה שרומז הלילה עיתון ה"פיננשל טיימס". העיתון כותב כי שניים מכתביו צללו לתוך הנתונים והחישובים עצמם, ושם הם מצאו שורה של טעויות ונתונים בלתי מוסברים שמערערים כמה מהגרפים המרכזיים שבספר. "אלה שגיאות חמורות מספיק כדי לערער על הקביעה של פרופ' פיקטי לפיה חלקם של העשירים בהון הלאומי נמצא בעליה", הם כותבים.

ב"פיינשל טיימס" כותבים כי נמצאו שגיאות פשוטות של הכנסת נתונים, שיטות חישובי ממוצע לא מושלמות, נוסחאות שגויות, התאמות בלתי מוסברות לנתונים, נותנים ללא מקורות, שימוש לא מוסבר בתקופות שונות ושימוש לא עקבי בנתונים. "נראה שחלק מהנתונים נבחרו או נבנו ללא מקורות", הם כותבים

אם מתקנים את הנתונים, טוען העיתון הבריטי, לא ניתן לזהות הצטברות של הון בידי העשירים מאז 1970, כפי שטוען פיקטי – ולכן גם התזה של הספר אינה מחזיקה מים.  העיתון הבריטי מדגיש כי השגיאות צורמות במיוחד לאור העובדה שפיקטי מתפאר בספרו על כך שיצר את בסיס הנתונים המקיף והיסודי אי פעם בשאלת התפלגות ההכנסות באוכלוסייה.

בניתוח הנתונים על ארצות הברית, אנשי ה"פיננשל טיימס" לא מוצאים הצטברות של עושר בידי המאיון העליון, אך בכל זאת מוצאים הצטברות מסוימת בידי העשירון העליון. לטענתם, הם מוציאים שגיאות של עיבוד נתונים משוודיה, בריטניה וצרפת, רובן החלטות על התאמות ללא הסבר כשלהו, כמו גם אי שימוש במקדמים להתאמת גדלי הכלכלה וערבוב של נתונים ממקורות ומסדרות ממקורות שונים.

 נכון לשישי בלילה, בעיתונות הצרפתית לא ממהרים להגן על הכוכב החדש שלהם, על אף שספרו נמכר עד כמה בהיקף שיא של 200 אלף עותקים. שעות בודדות לאחר הפרסום, העיתונות הצרפתית מסתפקת בציטוט הטענות של ה"פיננשל טיימס".

בשלב זה, אין בידיעה הראשונית של "פייננשל טיימס" תגובה של פיקטי עצמו – אבל העיתון הבריטי רומז על זיוף של ממש של המידע והנתונים. האם הסיפור הזה הולך להפוך לאחת השערוריות הגדולות מעולם בהיסטוריה של עולם האקדמיה הכלכלי? נמשיך לעקוב

יורם גביזון על נוחי דנקנר – גיליון 100 המשפיעים – 2006 – הכל היה כתוב. כולם בחרו להתעלם

לפני שבועיים החליט בית המשפט העליון סופית לדחות את ניסיונו של נוחי דנקנר לחזור לשליטה בקבוצת אידיבי. המדהים הוא שההחלטה הזאת כמעט לא זכתה לתשומת לב בעיתונות ובשיח הציבור. דנקנר שהיה לפני 5 שנים האיש החזק במשק, אולי יותר מראש הממשלה, התפוגג לחלוטין מהתודעה. מי שנשארו בשטח הם כל הגורמים בשוק ההון, בממשלה, בבנקים ובעיתונות שהגנו על דנקנר בתקופה בה שלט במשק – הזרימו לו מיליארדים, תפרו לו רגולציה נוחה ונמנעו מלדווח בצורה ברורה, חדה וממוקדת על העיסקאות המפוקפקות שלו.

בשנה האחרונה נוהגים חלק מחברי הקבוצה הזאת לתרץ את ה״טיפול״ המיוחד שהעניקו לדנקנר בכך ש״כולם העריצו אותו ורוממו אותו״ או ש״הוא נבחר שוב ושוב לאיש המשפיע במשק״ – כאילו שזה סיטואציה שנותנת להם ״פטור״ מלעשות את עבודתם: לבקר אותו, לפקח עליו ולדאוג שהאשראי שמוענק לו נעשה בתנאי שוק.

אבל גם הסיפור ש״כולם העריצו אותו ורוממו אותו״ נשען בעיקר על הזיכרון הקצר והספינים של חבריו. לא מזמן מצאתי את הקטע שכתב יורם גביזון, אחד הכתבים הכיר בכירים ומנוסים של המרקר על נוחי דנקנר בשיא תקופת הזוהר שלו בגיליון 100 המשפיעים של המרקר – בשיא תקופת הכוח של דנקנר.  תקראו את הטקסט הזה ולא תאמינו שהוא נכתב בספטמבר 2006. כמעט אין שום דבר שאנחנו יודעים על דנקנר היום – ובעיקר על הכוחנות, היהירות, חוסר העניין ביצירת ערך אמיתית, היחצ״נות הריקה שאין מאחורי ביצועים עסקיים, הקשרים המפוקפקים עם בן דודו בבנק הפועלים, התרפסות הרגולטורים כלפיו והמיקוד שלו אך ורק בצבירת כוח – שגביזון והעורכים שלו לא זיהו כבר לפני 8 שנים. את הטקסט הזה אי אפשר למצוא ברשת כי באותה תקופה המגזין לא העלה את כתבותיו לאינטרנט – אבל הנה עיקרי הטקסט שהקלדתי למען קוראי הבלוג:

״נוחי דנקנר יו"ר קבוצת אי.די.בי אחזקות, אוהב לזמן אליו את עוזריו הבכירים לפגישות עבודה בשעות הלילה המאוחרות. לא תמיד ברורה להם מטרת הפגישה, ובמבט לאחור גם לא תמיד דחיפותה., אבל בכל פעם הם נזכרים מחדש מי הבוס.

לכאורה מדובר בעניין סגנוני שולי, אבל דנקנר וסגנונו הם התרבות הניהולית של אי.ד.יבי, זו שמובילה אותה להישגים וזו שלא פעם מכשילה אותה. מאז רכשה הקבוצה בראשות דנקנר, משפחת לבנת ומשפחת מנור את השליטה באי.די.בי במאי 2003, הלכה וגברה הששפעתו של דנקנר על המשק והפוליטיקאים, ובמקביל בלכה והתפוגגה דמותם של שותפיו לרכישה, אי,די,בי אחזקות היא כיום הצגה של איש אחד.

במהלך פגישות עם דנקנר אפשר להיווכח כיצד פוליטיקאים בכירים, כמו ראש הממשלה אהוד אולמרט, וראש האופוזיציה בנימין נתניהו, מתקשרים ושואלים בעצתו. אנשי עסקים אינם ששים להתעמת איתו חזיתית, בשל קשריו המשפחתיים עם בעלי מניות בגרעין השליטה של בנק הפועלים, ספק האשראי העיקרי במדינה. דנקנר גם מיטיב יותר מכל איל הון אחר במדינה לתמרן בין הרשויות הרגולטוריות. עמיתו דודי ויסמן, מבעלי השליטה בקבוצת דור אלון, תוקף באופן בוטה וגמלוני את הממונה על ההגבלים העסקיים, שביצעה סיכול ממוקד לנסיונו להתמזג עם סונול. באותו זמן נתנה הממונה לחברת שופרסל שבשליטת אי.די.בי היתר לרכוש את קלאבמרקט, למרות שהעסקה השפיעה מיידית על הגברת הריכוזיות ברשתות המזון.

למרות הכוח שצבר בשנים האחרונות, לא ניכרת ירידה כלשהי ברעב העצום של דנקנר לעסקות. דנקנר עדיין מגלה אותה להיטות לצלול לעומקו של תהליך מפרך שבסופו מסמך הבנות, חתימה ואור הזרקורים. סקירה קצרה של השקעותיה של אי.די.בי ושל עסקים שלא עלה בידה לרכוש, מלמדת שב-12 החודשים האחרונים כרש דנקנר באמצעות החברות בקבוצה את השליטה המלאה בסלקום תמורת 1.35 מיליארד דולר, את עסקיה של קלאבמרקט מידי הנאמנים של הרשת תמורת 765 מיליון שקל, מכר את השליטה בסאיטקס ויז'ן ל-HP ב-230 מיליון דולר, בסקיילקס למפעלים הפטרוכימיים תמורת 163 מיליון דולר, בחברת אזורים.  אי.די.בי רכשה את השליטה בכור ונוצחה על קו הסיום במירוץ לרכישת השליטה בבנק לאומי, עסקה שהיתה מקנה לדנקנר כוח כלכלי ופוליטי מהגדולים שהחזיק בידיו אי פעם איש עסקים בישראל.

ועם כל זאת, מניית אי.די.בי אחזקות מתנהלת בעצלתיים. למעשה, קשה לחשוב על ניגוד חריף מזה הקיים בין הפעילות הקדחתנית של דנקנר לבין התנהגות המניה בשלוש השנים האחרונות. תריסרי הודעות לעיתונות, מאות תמונות במדורי הכלכלה, ואפילו דיווידנדים בסכום מצטבר של 1.4 מיליארד שקל שחולקו על ידי דנקנר מאז רכש את השליטה – כל אלה לא מנעו תשואת חסר מול מדד מעו"ף 25.

שוק ההון לא מתרשם מדרכו של דנקנר עד עתה. הסבר אפשרי לתופעה הוא, שלמרות ההבדלים הסגנוניים הברורים בינו ובין משפחת רקנאטי, בעלת השליטה הקודמת, יש להם לפחות מאפיין משותף אחד, מאפיין שהרחיק משקיעים ממניית אי.די.בי אחזקות ואינו מקרב אותם כיום: שליטה.

דנקנר מכור לשליטה המכנה המשותף לכישלונות ולהצלחות שלו הוא שליטה. למענה הוא ישלח יד לכיסו וידלה עוד ועוד מזומנים להשקעה בחברות בעלות יחס בעייתי בין הסיכון הגלום בהן ובין פוטנציאל הרווח שהן מציעות. היעדר שליטה, או חוסר סיכוי להגיע לשליטה, גורם לו לוותר על אחזקות מיעוט בחברות שפועלות בשווקים צומחים ומנוהלות היטב, על ידי אחרים.

צוות של יועצים בעלי דעות ורקע אישי מגוונים יותר היה מאזן את נטייתו של דנקנר למלכד את עצמו בהשקעות רק כדי להשיג שליטה – ולהיפטר בחופזה מאחזקות טובות, אבל ספק אם באי.די.בי אחזקות של היום יש הערכה רבה לפלורליזם של דעות. דנקנר מנהל אותה כחצר ביזנטינית, שבה המנהלים הבכירים נאבקים על הזכות להימנות עם אנשי סודו. פרישתו של יקי ירושלמי, יו"ר מפעלי נייר חדרה, זמן לא רב לאחר שאמר כי הוא "מוטרד מהעובדה שאי.די.בי קונה כל דבר שזז", רק חיזקה את אלו בשוק ההון המעריכים כי, מעט מנהלים בקבוצה מעזים לומר לדנקנר את האמת בפנים״.

שימו לב: בטקסט הקצר הזה שפתח את מגזין 100 המשפיעים של המרקר לפני 8 שנים יש את כל המרכיבים שהביאו לנפילתו של דנקנר ויש גם את כל האזהרות מפני הריכוזיות המשקית שדנקנר ודומיו הגדילו משמעותית באותן שנים. הכל כתוב כאן: חצר ביזנטינית, מנהלים שהם יס-מנים, הפחד מהקשר שלו עם בנק הפועלים, טירוף השליטה שלו שגורם לו להתמנף – והביצועים החלשים העסקיים. גביזון ועורכיו במגזין השנתי היוקרתי והמדובר לא פיספסו במאמר המרכזי שום תכונת אופי או תופעה מישקית מרכזית שהביאו בסופו של דבר לקריסתו וחיסולו של דנקנר מהבמה.

אז מדוע הציבור התעלם מכל האזהרות האלה? מדוע אנשי העסקים והבנקאים התעלמו מהם? הסיבה פשוטה. כאשר לאיש עסקים יש הרבה כוח ובעיקר שליטה על עשרות ומאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור – העניין במאמרים מסוג כזה הוא תמיד שולי. אף אחד לא אוהב להתייצב מול קטר חזק ודוהר. צוות העיתונאים של המרקר התייצב אז – ושילם מחיר כבד.

היום – הסיטואציה במשק כבר שונה לחלוטין. הנה הזמנה לאירוע של לשכת עורכי הדין שנשלחה אלי היום:

IMG_20140521_132706

 

תודו שזה מצחיק.

לפני 5 שנים לא היה כמעט אף עורך דין או משפטן בישראל שהעז לדבר על בעיית הריכוזיות. חלק גדול מעורכי הדין הגדולים נשלחו עלידי הטייקונים לעיתוני הטייקונים להסביר שאין דבר כזה ריכוזיות, או שזה בעיה שולית. עכשיו הם מדברים על ריכוזיות כדבר מובן מאליו ואף מסבירים שיש ״שלטון אצולה בישראל״ שזה ביטוי די קיצוני ומדהים.

בלי הקמפיין של המרקר של 7 שנים על הריכוזיות – כל זה לא היה קורה. הקריאות של המרקר למשפטנים ולעורכי דין להצטרף אליו למאבק נענו במשך שנים בשלילה במקרה הטוב.

זכורה לי ארוחת צהרים שלי לפני 4 שנים עם שותף ידוע באחד משלושת המשרדים הגדולים בישראל. שאלתי אותו מדוע הם שותקים בקשר לבעיית הריכוזיות במשק.  בהתחלה הוא מלמל משהו שהוא לא מכיר את הנושא לעומק. כאשר הקשיתי עליו הוא בסוף אמר שזאת בעיה קשה אבל מייד הסביר לי שעורכי דין לעולם לא יגידו מילה אחת נגד הטייקונים. ״גם אם בטווח הארוך – פירוק הריכוזיות ישפר משמעותית את מצב המשק ואת איכות החיים שלנו כעורכי דין – אנחנו לעולם לא נפתח את הפה. אנחנו תמיד נהיה ממוקדים בשכר הטירחה ברבעון הקרוב, בחודש הקרוב. כאלה אנחנו – עורכי הדין. אנחנו חיים את הרגע״.

 

אילנה דיין, רקפת רוסק עמינח וביטוחי הבריאות

עד לפני כחמש שנים נהגתי לפרסם בסיום כל שנה אזרחית 10 תחזיות לשנה הבאה. בשנים הראשונות שעשיתי זאת היה לי מזל ופגעתי בשמונים או תשעים אחוז מהתחזיות. ואז יום אחד נגמר המזל  – חצי או יותר מהתחזיות נכשלו. הפסקתי לתת תחזיות.

בתחילת 2014 חזרתי להרגל של התחזיות ופרסמתי רשימה של 10 דברים שיהיו על הא׳גנדה הציבורית בשנה הקרובה.  אלא שזאת לא בדיוק ״תחזית״ אלא קריאת כיוון לדברים שאני חושב שצריכים להיות על סדר היום הציבורי; דברים שאני מתכוון לעסוק בהם ודברים שאני חושב שהעיתונאים במרקר (ואולי גם בעיתונים אחרים יצטרפו) יעסקו בהם.

בימים האחרונים אפשר לסמן כבר שתי הצלחות קטנות. לא חלפו עוד 4 חודשים מתחילת השנה וכבר שני סעיפים מהאג׳נדה שלנו לשנת 2014 מתממשים:

בסעיף 2 בטור התחזיות כתבתי:

2. המועדון. כנופיית המאכערים הקטנה שהשתלטה על הדמוקרטיה והשוק החופשי תתחיל סוף־סוף להתכווץ לגודלה האמיתי – בכל הקשור למעמדה החברתי. רחוקה הדרך משבירת כל המונופולים הגדולים, והבנקים הגדולים ימשיכו לתפוס נתח מנופח והרסני מהדמוקרטיה ומשוק הפיננסים, אבל הלגיטימציה הציבורית לכוחניות, לגזל ולשיטת ההון־שלטון תלך ותישחק. ח"כים, רגולטורים ועיתונאים שהתרגלו בחמש השנים האחרונות להתרפס בפני המועדון יגלו שזה כבר פחות אופנתי. בפעם הבאה שטייקון או מנכ"ל בנק יחתן את בנו או בתו, הם לא ירוצו להצטלם ולהתחכך בחבורה של יונקי ערך שכל הצלחתם נובעת ממבנה רקוב ולא תחרותי של המשק ומאליטות חדשות מיליטנטיות ומסואבות.

והנה בשבוע שעבר, לא יאומן, אילנה דיין עשתה לי את היום, השבוע ואולי החודש. לראשונה בתולדות ערוץ 2 היא העלתה לדיון בכתבה עם מנכ״לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח את קיומו של ״המועדון״, את הנזק האדיר שהוא גורם למשק ואת שיטות פעולותיו.  ומה שהכי חשוב – ושאפו גדול לאילנה עליו  – הוא שהיא ידעה להסביר שלא מדובר בתופעה כלכלית בלבד אלא בתופעה חברתית – ולכן היא שאלה שוב ושוב ושוב את רקפת רוסק על החתונות והאירועים של הטייקונים אליהן היא הלכה.  אפשר לרשום V קטן על סעיף 2.

בסעיף 8 בטור ״הא׳גנדה לשנת 2014״ כתבתי:

״8. מערכת הבריאות. המאבק על השר״פ ותחקיר "עובדה" על התיירות הרפואית ימקדו את הדיון בקבוצות האינטרס החזקות הפועלות במערכת הבריאות, ובראשן חברות הביטוח הפרטיות, הספקים, המתווכים, הרופאים הבכירים והשחקנים במערכת שהתעשרו דרמטית בעשור האחרון. הציבור יתחיל להבין את הסכנה האדירה באמריקניזציה של מערכת הבריאות, ויתהה מדוע כוחות השוק יוצרים תמריצים מעוותים בכלכלת הבריאות, שמפרקים את הלכידות החברתית ומגדילים את האי־שוויון. חיזוק מערכת הבריאות הציבורית יהיה האג׳נדה המרכזית. יש צורך בשינוי בכל חלקי המשוואה: מקור המימון – הביטוחים שמתנפחים בקצב מסחרר ומזינים את המערכת הפרטית; המחירים (תעריפים) – שתופחים בקשר ישיר לשכר הרופאים; ושכר הרופאים – שנמצא בסחרור שבו השוק הפרטי מושך את הציבורי ולהפך, עד שההוצאה הלאומית על בריאות מתנפחת, האי־שוויון גדל ומערכת התמריצים מתעוותת.

והנה זה קורה ובגדול. סוף סוף מתנהל בשבועיים האחרונים דיון ציבורי רחב בנושא מערכת הבריאות בלי השיח הרגיל על ״אוצר מול רופאים״ או ״אוצר מול אחיות״ – אלא דיון על המבנה המורכב של מערכת הבריאות ומדוע הוא משרת את קבוצות האינטרסים בכלל ואת חברות הביטוח בפרט. אני חושב שהדיון הזה יואץ בימים הקרובים – וכדאי מאוד לעקוב אחרי כל מילה שכותבת בנושא רוני לינדר גנץ – העיתונאית של ״כלכלת בריאות״ של המרקר שמובילה את הנושא הזה מזה 5 שנים.

יש לנו כמובן עוד כיברת דרך אדירה לעשות בשאר הנושאים שלהם יש לי אובססיה: מבנה שוק העבודה בישראל, מליציות המיסוי, תקציב הביטחון, הרגולציה השבויה בישראל, קבוצו האינטרסים המיוחדות ובועת הדיור. אבל אפשר להיות קצת אופטימיים השבוע. מהפיכת התודעה צוברת תאוצה.

 

מכתב פתוח של סטארט-אפיסט שהצביע ליאיר לפיד

מכתב פתוח ליאיר לפיד.

יאיר יקר, באמת שרציתי לאהוב אותך. גם הצבעתי עבורך. רציתי שתביא את השינוי. אתה חכם, כריזמטי, יודע להתבטא, ורואים עליך שאתה שואף לטוב. אבל זו בדיוק הבעיה, אתה רוצה שכולם יאהבו אותך. וכמנהיג, אי אפשר שכולם יאהבו אותך, צריך לעשות בחירות קשות. נניח – לשרת את מי שבחר בך, או להיות נחמד לחברים היפים והחזקים מהברנזה? מסוג הבחירות שאחרי שתקבל אותן, לא כולם כבר יאהבו אותך, אבל בטוח שיכבדו אותך.

ובדיוק אתמול היה מרוח בכותרות: לפיד יוצא במהלך להגביל את השכר הבכירים בבנקים וחברות הביטוח ,׳כי זה יוצא מהכיס של האזרחים׳… אתה חכם, ואתה יודע שזה צעד פופליסטי של פוליטיקאי שיודע טוב מאוד מה הבעיות, אבל נטול הרצון או האשכים לרפא את המחלה. אולי אתה מעדיף להתעסק בסימפטומים הכי נראים, במקום לטפל בשורש. ממש כמו ביטול המעמ על דירה וססמאות על גיוס חרדים – מהלך שיוצר אחלה ספין תקשורתי על ציבור העגלים, אבל אפס אימפקט ממשי בכיס; אתה כבר לא עיתונאי מקסים, נבחרת להיות מנהיג. וזה סתם מהלך מניפולטיבי הישר משולחנו של פרנק אנדרווד. (house of cards, בטוח שראית, ואם לא תסגור עכשיו את הפייסבוק ורוץ להוריד).

הרי ברור לך ששכר המנכלים זה רק סימפטום. להגביל את שכר המנכלים זה כמו לזרוק כדור אקמול לחולה שחפת אנוש. ברור לנו וברור לך – שכר הבכירים גבוה כי אין תחרות. יש לנו קרטל של בנקים וחברות ביטוח במדינה שמוצץ את הכסף של האזרחים עד השקל האחרון במינוס. וזה לא רק המנכלים, זו מערכת שלמה שיודעת שהיא יכולה לקחת לי 400 שקל עמלה על פריטת מזומן – המזומן שלי! – כי אין לי אלטרנטיבה. כי הבנק מעבר לכביש סגר כבר את המחירים והעמלות עם המנהל פה.

יאיר, כשר אוצר אתה רופא עם מחלה אחת לטפל בה. המחלה של המשק שלנו היא חוסר תחרותיות וריכוזיות. זוהי מחלה מאוד קשה, שעולה לכל אחד מאיתנו באלפי שקלים לפחות מהנטו בחודש. זה מס ריכוזיות למכונת הקרטל. אבל זוהי לא מחלה נטולת מרפא. ולשמחתנו, יש דרך מאוד פשוטה לרפא אותה. כל מה שצריך זה רצון להועיל למי שבחר אותך, וגם ביצים – לעמוד בפני המנכלים וקבוצות הכח שמנהלות את הבנקים וחברות הביטוח, ולהגיד להם – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. מחר יכנסו לשוק 10 בנקים זרים חדשים, ו15 חברות ביטוח. כשזה יקרה, העמלות תרדנה מעצמן לשבריר ממה שמוכר לנו, ושכר הבכירים יחתך גם הוא. זה מה שקורה כשיש תחרות. לא צריך רגולציה וחוקים, רק תחרות בריאה.

בוא נשווה את המהלכים שלך, ביושבך בתפקיד החזק במשק – שר האוצר, לעשיה של שר אחר, משה כחלון, מעמדה הרבה פחות עוצמתית, של שר תקשורת. כחלון נתקל בקרטל סחטני ודורסני בתחום התקשורת הסללורית. תאר לך שכחלון היה יוצא עם ׳יוזמה׳ להגביל את שכר המנכלים באורנג וסלקום?.. מה זה היה עוזר לנו?.. במקום זה, למזלנו כחלון תוך שנה וחצי הוביל ויישם יוזמה של 2 מפעילים סלולרים חדשים ועוד כעשרה מפעילים וירטואלים. יום אחד קמנו בבוקר ובמקום לשלם 600 שקל חשבון סלולר, שילמנו 100 שקל. קסם, אה?

יאיר יקר, זה יכול לקרות גם מחר בשוק הדיור, הבנקאות, החשמל, והביטוח. תוך שנה עלות המחיה יכולה לרדת בלפחות 30 אחוז. זה קרה בסלולר, זה יכול מאוד לקרות גם בכל מגזר אחר במשק שלנו. בבנקאות, בביטוח, באוכל, בדיור, בחשמל, בנמלים.. רציתי להאמין שזה יכול לקרות במשמרת שלך. עכשיו אני חושב, אולי אם משה כחלון יהיה שר האוצר?

מה שצריך זה רק רצון – להועיל למי שבחר אותך, וביצים – לעמוד מול החברים שלך.
שלך,
ברק בן עזר, אחד שבחר בך

איך כחלון כמעט עשה טעות היסטורית – ואיך הרווחנו מהפיכת סלולר

כמעט חמש שנים חלפו – והטקסט הבא נראה בלתי נתפס. כאשר הגברנו במרקר את הלחץ על משרד התקשורת לפתוח את שוק הסלולר לתחרות – קפצה לפתע ההצעה המוזרה הבאה. אולי צריך "לפנק״ גם את העיתונים? במקום לריב עם קרטל חברות הסלולר – אולי נזרים כסף לעיתונות המודפסת. אולי זה יגרום לעיתון שדוחף רפורמות להירגע. הסוף ידוע: המשכנו לדחוף את הרפורמה בסלולר; חמש שנים חלפו – מחירי הסלולר ירדו בשמונים אחוז, ורק הרפורמה שהצענו להצלת השידור הציבורי עדיין תקועה. ועדת לנדס לקחה שמונים אחוז מהרעיון – אבל עדיין לא הציגה את המודל שינתק את הפוליטיקאים מהשליטה בתכנים. הנה הטור:

נתניהו: הצעירים צודקים – ישראל היא קפיטליזם של מקורבים ולא של כישרון

לקריאת הכתבה המלאה ב-TheMarker

ישראל היא קפיטליזם של מקורבים, התחושה של צעירים שבישראל כדי להתקדם צריך בעיקר קשרים ולא כישורים – היא מוצדקת באופן חלקי. מערכת הבנקאות הישראלית היא מועדון של חברים בו חילקו את רוב הכסף ל-1% מהלווים.

הטקסט הזה נראה כמו שבא מאחד העורכים או הפרשנים של TheMarker או מחברת הכנסת שלי יחימוביץ – אבל הוא כמובן של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בראיון שעשיתי איתו לפני כחודש בוושינגטון. איך מוציאים מנתניהו את הציטוטים האלה – ובכן, זה הכל תלוי בקונטקסט של הדברים. כאשר בחר יושב גם פרופסור לואיג'י זינגלס – הכלכלן משיקגו שכתב דברים דומים בספרו על הכלכלה האמריקאית – נתניהו לא יכול להתכחש לכשלים של הקפיטליזם בכלל – ובישראל בפרט.

בשנה האחרונה פרופסור זינגלס עלה לכתבות ולטורים של TheMarker כמה פעמים. הסיבה העיקרית לכך היתה הניסיון של הטייקונים הישראלים לכופף את נתניהו ואת אנשי וועדת הריכוזיות – לגרום להם לרדת מהניסיון לפרק את הפירמידות ואת שאר השיטות בהן קומץ אנשים השתלט על הכלכלה הישראלית וכמעט הפך אותה לאוליגרכיה – נקודה שהגענו אליה לפני כחמש שנים.

הטקטיקה של האוליגרכים הישראלים היתה כדלקמן: את כל המהלכים והרעיונות לשבירת הריכוזיות נמצב בשיח הציבורי כ״מתקפה על עסקים״. נתניהו, שמאמין שעסקים, שהסקטור העסקי, הוא המנוע של הכלכלה ושל הדמוקרטיה – יתקפל. הוא לא ירצה להיות מוצג בארץ, ובוודאי לא אצל חבריו בחו״ל כראש ממשלה אנטי-עיסקי. בנקודות מסויימות התרגיל הזה עבד. בחמש השנים האחרונות בהם המרקר ניהל את הקמפיין לשבירת הריכוזיות במשק – ראינו כמה תקופות בהן נתניהו, בלחץ הטייקונים, נשא נאומים בהם אמר שאסור לתקוף אנשי עסקים. כלומר – נדמה הי שהוא קונה את הבלוף.

מאחר שרוב האקדמאים בישראל בתחום העיסקי שתקו – הייתיצריך להרחיק עד שיקגו כדי לנסות להסביר לנתניהו, לחברי וועדת הריכוזיות ובעיקר לקוראים שלנו – את ההבדל בין מדיניות כלכלית שהיא בעד עסקים גדולים לבין מדיניות כלכלית שהיא בעד שוק. פירוק ריכוזיות, הפרדת עסקים ריאלים מפיננסים (הפניקס מדלק, שופרסל מכלל ביטוח, קוקה קולה מבנק המזרחי, פז מהבינלאומי וכדומה), קיפול פירמידות – היא מהלך קריטי ״בעד השוק״ ו״נגד עסקים גדולים״.

כאן נכנס לתמונה זינגלס. לפני כשנה הבאתי בטור שלי ציטוטים מספריו בהם הוא הסביר שהקפיטליסטים (במקרה הישראלי דנקנר, תשובה, בינו וכדומה) הם לעיתים קרובות אויבי הקפיטליזם – כי הם מנסים להרוג את התחרות וכי הם שולטים במוסדות הפיננסים ובבנקים – שיש ביכולתם למנוע כניסת מתחרים חדשים לשווקים. בספרו האחרון זינגלס הלך צעד אחד קדימה ואמר שלא רק שהקפיטליסטים הם אוייבי הקפיטליזם – אלא שבאמריקה הם גם הצליחו במזימתם והיא הופכת בהדרגה לאיטליה: כלכלת מקורבים מושחתת. עיקר המתקפה של זינגלס היא על המערכת הפינננסית האמריקאית ועל הכלכלנים האמריקאים שמכרו את עצמם לחברות הענק. אבל אני חושד שהסיבה העיקרית לכך שזינגלס תוקף בעיקר את הפיננסים והכלכלנים היא שאלו שני התחומים שהוא מכיר מקרוב. אם היה קרוב יותר לעולם הנשק, התרופות, הבריאות ואפילו היי-טק – היה לומד שגם שם יש נתח עצום של פעילות שהיא Rent seeking – כלומר חברות ענק שהיו חדשניות במשך הרבה שנים – אבל בשלב מסויים הגודל העצום שלהם איפשר להם להשפיע על השלטון לארגן את כללי המשחק לטובתם – ולהפוך למונופולים דה-פקטו שלוקחים ערך קיים ולא מייצרים ערך קיים.

לפני כארבעה חודשים זומנה לי הפתעה. התברר שבאיחור מסויים – נתניהו קיבל את הצעתנו והלך לקרוא את הספר של זינגלס. חבר שלו, כלכלן ישראלי שיושב באמריקה המליץ לו כנראה. ולמרות שהספר הוא מתקפה על הקפיטליזם האמריקאי – נתניהו החליט שזינגלס הוא הגורו שלו. הוא הכריז על כך שלוש פעמים באירועים שונים – אפשר למצוא את זה באתר של הכנסת ובאתר של משרד ראש הממשלה.

אחרי שנתניהו הכריז על כך – פירסמתי מאמר ארוך ובו הצגתי את כל תפיסת העולם של זינגלס ואת ההקשר הישראלי. טענתי שם בין השאר שבטקסט של זינגלס יש דברים שנתניהו מאוד לא יאהב. כמו למשל דיון באי שיוויון. מילים שנתניהו כמעט אף פעם לא משתמש בהן. אולי נתניהו, כמו רבים אחרים – הבינו שהקפיטליזם האמריקאי בפועל שונה מאוד מהקפיטליזם התיאורטי וש״השוק החופשי״ הוא לא באמת חופשי. ואולי נתניהו הבין שהסנטימנט הציבורי מתחיל להשתנות והוא חייב גם להתעדכן אחרת יהפוך באמת ללא רלוונטי.

לפני חודשיים פניתי לזינגלס, שגר ומלמד בשיקגו והצעתי לו להיפגש עם נתניהו לשיחה. ניצלנו את הביקור של נתניהו בוושינגטון וכמה שעות לפני הפגישה שלו עם אובמה הפגשתי את השניים לשיחה. כפי שתראו בסרטון, נתניהו הוא אלוף בטלוויזיה ובהתנסחות. בפרק הזמן הקצר שהיה לנו, וכאשר המצלמות בחדר – התוצאה היא לא שיחת עומק על קפיטליזם בכלל והמודל הישראלי בפרט שאותו זינגלס לא מכיר. אבל אני חושב שסוג הרעיונות שזינגלס מביא, שרובם דומים או זהים לחלק גדול מהדברים שאנחנו כותבים במרקר בעשור האחרון, יתחילו להדהד יותר בשיח הכלכלי בישראל ובכל העולם.

ecoאם המשפט האחרון נשמע לכם קצת אופטימי יתר על המידה – אז אני אזכיר שבשבוע שעבר האקונומיסט הבריטי החליט לשים על השער שלו היפופוטם, שועל, תנין וערימת שטרות כסף עם כותרת: העידן החדש של קפיטליזם של מקורבים. כלומר – גם השבועון הכלכלי החשוב ביותר בעולם מסמן עכשיו את קפיטליזם המקורבים, בסגנון הישראלי, כאחת התופעות החשובות ביותר בעולם.

הראיון עם זינגלס ונתניהו ובעיקר ההקדמה הארוכה שכתבתי לראיון, מתכתבים כמובן עם הפרויקט הארוך שפירסמנו לפני שבועיים על המודל השבדי. בפרויקט על שבדיה ניסיתי להראות שהמודל השבדי האמיתי של ״סוצאיל דמוקרטיה״ הוא שונה מאוד ממה שרוב האנשים שמתעניינים בתחום רואים כ״מדינת רווחה״ או כ״סוציאל דמוקרטיה״. המודל השבדי הוא הרבה יותר קפיטליסטי ושוק חופשי מאשר אנשים מבינים. כי השבדים סבורים שהדרך היחידה לממן מדינת רווחה לאורך זמן היא באמצעות שוק חופשי. כשם שהמודל בשבדיה בפועל שונה מהתדמית – כך גם המודל האמריקאי שונה מאוד מתדמיתו. ה״שוק״ באמריקה הוא הרבה פחות חופשי ממה שנדמה. כך למשל וועדי העובדים בחלקים גדולים מהסקטור הציבורי באמריקה הם אלימים וסחטנים – בעוד שוועדי העובדי בשבדיה הם אחראים. כי בשבדיה הם חייבים להיות אחראים – כי הם מהווים 70% משוק העבודה. באמריקה הם מהווים פחות מ-20%. באמריקה הלוביסטים היא תעשיה גדולה ומשגשגת המעסיקה למעלה מ-100 אלף איש ורוב הפוליטיקאים נקנים בכפי תרומות – בשבדיה פעילות שכזאת תיחשב כנראה פלילית.

הכתבה על שבדיה היא קריאה להתחיל דיון על מודל שוק העבודה הישראלי. הכתבה עם זינגלס ונתניהו היא קריאה להתחיל דיון על המודל של קפיטליזם המקורבים הישראלי בכלל והסקטור הבנקאי בפרט. על שני המודלים אני מקבל מהקוראים עשרות מיילים בשבוע. לא תמיד אני מצליח לענות על הכל. חלק מהדיון מתנהל בטוקבקים באתר. תגובות, רעיונות ומחשבות אני אנסה לפרסם כאן בבלוג. בעיקר דעות הפוכות משלנו.

עיקר שכחתי, שיינה שיינדל: השמן ישמין והרזה ירזה

אולי יתמזל מזלנו, כי

סטערט־אפ ניישען כאן והכל אפשרי

אישתי היקרה, שיינה שיינדל,

כותב אני לך ביום רביעי בבוקר, והנה זה רק עתה הודיעו כאן ביהופיץ כי עלה החשד או החשש כי הרב הגדול, הלא הוא הרב אעפינטו אשר היה גדול בתורה, הוא בעצם נוכל וסוחר אשר הציע שוחד של 200 אלף קרבונים למפקח המשטרה החשוב והגדול, הלא הוא עארביב.

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2244029

שחיתות מוסדית, יוקר מחיה, מונופולים ופוגלים

 

עם המעבר של קומץ פקידים מהאוצר לניהול פירמידות, נפגעה הלגיטימיות של המשרד

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2213610

כמה דברים שלמדתי, רובם בדרך הקשה

מי שינסה לצאת נגד מבנים כלכליים שפוגעים במרבית הציבור יגלה, שהאויב חזק וממוקד

http://www.themarker.com/news/1.2202823