מדוע אני כל כך מתלהב מברני סנדרס, ה״סוציאליסט״

בסוף השבוע האחרון הקדשתי את הטור במרקרוויק לתופעה המדהימה שקוראים לה ״ברני סנדרס״; סנטור אמריקאי מורמונט, יהודי, המגדיר עצמו מזה 40 שנה כ״סוציאליסט״ שהפך בשבועות האחרונים למועמד ריאלי להובלת המפלגה הדמוקרטית ובהמשך אולי לנשיא ארה״ב. זאת הפעם השניה בחודשיים האחרונים שאני כותב על סנדרס אחריו אני עוקב מקרוב מזה שנתיים.

מי שעוקב אחרי הכתיבה שלי ושל רוב העורכים והכתבים במרקר לא מזהה אותנו כסוציאליסטים – יש שיגידו שאנחנו סוציאל דמוקרטים, אחרים יטענו שאנחנו קפיטליסטים. (אנשי ההסתדרות ומקורביהם אוהבים לכנות אותנו כ״ניאוליברלים״ -למרות שרוב ערכי המרקר מהקמתו משנת 2000 ובראשם מלחמה בריכוזיות, חשדנות כלפי הפרטה, אמונה בחשיבות סקטור ציבורי חזק ויעיל וחיזוק הרגולציה וההגבלים העיסקיים הם הפוכים.  אבל זה נושא לפוסט אחר). מה שבטוח הוא שאני ורבים מחברי מאמינים בשווקים תחרותיים, יוזמה פרטית וחופשית ולא בתכנון מרכזי או בעלות מרכזית של הממשלה על אמצעי הייצור. אז מדוע ההתלהבות הגדולה מסנדרס, שהיא מאוד לא אופיינית לכתיבה שלי.

התשובה מתחילה קודם כל בדמוקרטיה. ובמקרה האמריקאי בהתפוררות הדמוקרטיה. לפני 4 שנים הזדמן לי לפגוש את מי שהיה האיש העשיר ביותר בארה״ב באותו מועד – וורן באפט. היה לי זמן קצר איתו אבל אחת השאלות הראשונות שהפניתי אליו היתה ״האם ארה״ב היא פלוטוקרטיה״ – מדינה שנשלטת עלידי קבוצה קטנה של עשירים וחברות ענק. באפט אחד המוטבים העיקריים מהשיטה הכלכלית האמריקאית לא היסס ומייד ענה: ״אין ספק שארה״ב נעה בכיוון של פלוטוקרטיה״.

כמה חודשים לאחר מכן כאשר ניסיתי למצוא את הראיון שפרסמתי עם באפט בחיפוש מהיר בגוגל גיליתי תופעה מוזרה. כאשר מקישים במנוע החיפוש ״וורן באפט״ ו״פלוטוקרטיה״ התוצאה הראשונה שעולה היא אותו ראיון שהוא העניק לנו  – כלומר לעיתון ישראלי. הסיבה היא פשוטה: עד לא מכבר רוב העיתונאים, בעיקר אמריקאים,  שהזדמן להם לראיין את באפט התמקדו בשאלות ובדיון בהשקעות שלו, הרבה פחות התעניינו בשאלה של השתלטות המיליארדרים וחברות הענק על הדמוקרטיה.

מאז אותו ראיון ועוד קודם לו החל הסנטימנט בארה״ב להשתנות דרמטית. אחת התוצאות המרשימות ביותר הוא עלייתו של סאנדרס והפיכתו בחודש האחרון למועמד ריאלי לנשיאות בארצות הברית.

הפוליטיקה האמריקאית נשלטת בשלושים השנים האחרונות יותר ויותר עלידי קבוצות אינטרס מיוחד ובראשן חברות הענק והמיליארדרים. למרות שברק אובמה זכה לתמיכה רחבה ותרומות מציבור רחב – חלק גדול מהתורמים שלו היו מיליארדרים, אנשי וול-סטריט וחברות ענק. עד לפריצה של סנדרס בחודש האחרון ניתן היה לסכם כי אי אפשר להגיע לעמדת כוח משמעותית בפוליטיקה האמריקאית בלי גיבוי של הממסד, של המנגנונים של שתי המפלגות הגדולות ותרומות של חברות הענק והמיליארדרים.

סנדרס משנה את זה. סנדרס מכניס רוח אופטימית, משב רוח אופטימי לפוליטיקה האמריקאית כמותו לא היה בה עשרות שנים. הקמפיין שלו שמבוסס על למעלה מ-2 מיליון תורמים קטנים  שתרמו דרך האינטרנט כל אחד עשרות דולרים בודדים הוא קרוב הרבה יותר למשהו דמוקרטי מכל קמפיין אחר שראינו בארה״ב וברוב העולם הקפיטליסטי הדמוקרטי בעשורים האחרונים.

הדרך של רוב הפוליטיקאים לשלטון עובר בעשורים האחרונים דרך מיליארדרים, תורמים גדולים, חברות ענק או עלידי קירבה ותמיכה של כלי התקשורת המרכזיים שנשלטים או מושפעים בדרך כלל מחברות הענק והמיליארדרים. גם את הכלל הזה שבר סנדרס: הוא הצליח להקים ולהניע תנועה המונית של מיליוני אמריקאים למרות שרוב כלי התקשורת המרכזיים בארה״ב התעלמו ממנו, גימדו אותו או התייחסו אליו בביטול עד שלהי 2015.

במילים אחרות: סנדרס הוא פוליטיקאי ששובר את השיטה, פוליטיקאי שהצליח לרתום את האינטרנט, את המהפיכה הדיגיטלית, לראשונה – לפיתרון של בעיית ״הפעולה המשותפת״ – חוסרת היכולת של ציבור רחב ולא מאורגן לפעול יחדיו  לקבל ייצוג בדמוקרטיות.

איפה וועדי העובדים? כוחם של וועדי העובדים בארה״ב נחלש מאוד בחמישים השנים האחרונות. באופן מעניין רוב הוועדים הגדולים בסקטור הציבורי עדיין תומכים במועמדת הממסדית הילרי קלינטון. רק בשבועות האחרונים החל וועדי העובדים להצטרף לסאנדרס  – אם כי למעלה מ-80% מהעובדים המאוגדים בוועדים עדיין מעדיפים את קלינטון. ההעדפה הזאת היא מעניינת משום שסנדרס הוא חופשי לחלוטין מהשפעת הכסף הגדול והמיליארדרים בעוד שהילרי ובעלה ביל גייסו מיליארדי דולרים מחברות הענק בעשור האחרון לקרן הפילנטרופית שלהם. קלינטון ובעלה קרובים מאוד לקאסטה של ה-0.1% של העשירים ביותר בארה״ב. בדיוק הפוך מסנדרס.

מה אפשר לגזור מהמהפיכה של סנדרס על ישראל? בישראל הזירה הפוליטית דומה ושונה. היא דומה בכך שגם בישראל רוב הממשלות האחרונות של שמאל וימין נכנעות או משרתות את קבוצות האינטרסים החזקות. היא שונה בכך שבארה״ב, בניגוד לישראל, הכוח עבר דרמטית לידי המיליארדרים וחברות הענק בעוד שבישראל התהליך האמריקאי הזה שהחל לפני כעשור נבלם בעקבות המחאה החברתית, חוק הריכוזיות ומהפיכת התודעה הישראלית.

מה שעוד שונה הוא שבישראל יש לוועדים החזקים של המונופולים בהסתדרות  כוח אדיר בזירה הפוליטית וספציפית בשתי המפלגות הגדולות; וועדי העובדים של המונופולים הממשלתיים הגדולים הם שחקנים חזקים, אלימים (עיין ערך חברת חשמל, תעשיה אווירית) בפריימריז של שתי המפלגות. את התוצאה אנחנו יכולים לראות היטב: לישראל יש שוק עבודה המזכיר את מדינות אגן הים התיכון באירופה: קבוצות מאוד קטנות של עובדים עם כוח פוליטי עצום נהנות מהגנה של קביעות ומשכורות גבוהות, לעיתים כפולות ומשולשות – על חשבון שאר העובדים ומשלמי המיסים. דווקא במקום בו יש נחיצות אדירה לועדי עובדים חזקים בישראל – הענפים החלשים במשק עם השכר הנמוך יותר – שם ההתאגדות היא מועטה וההישגים של הועדים מועטים.

במצע של סנדרס אפשר למצוא תמיכה ברורה ב: Employee Free Choice Act, חוק שהונח בקונגרס לפני 6 שנים ואמור לאפשר לעובדים ביתר קלות להתארגן בוועדים. אבל הבשורה הגדולה של סנדרס הוא ההבנה שהתאגדות עובדים מסייעת בעיקר לעובדים בסקטור ציבורי ובחברות ענק ומונופולים ולכן היא לא מספיקה. לכן רוב המצע של ברנס ורוב הרטוריקה שלו ממוקדת ברשתות ההגנה החברתיות – שכר מינימום, חינוך בריאות לצד מלחמה במונופולים הענקיים ובראשם וול-סטריט – כלומר המודל הסוציאל דמוקרטי המקובל בצפון אירופה. סנדרס מבין שרשתות הגנה חברתיות הן הדרך היחידה להבטיח את השכבות החלשות בהיעדר וועדי עובדים מכלילים כמקובל בצפון אירופה.

סנדרס הוא הדוגמא הטובה ביותר בדמוקרטיות המערביות היום לפוליטיקאי שמצליח להניע קמפיין אדיר שנשען רק על האזרחים, משלמי המיסים ה״בלתי מחוברים״. וועדי העובדים החזקים בארה״ב מהווים רק חלק קטן מהתמיכה שלו. עשרות מיליוני האמריקאים שתומכים בו נמנים על אלה שרוצים לראות רשתות הגנה חברתיות משמעותיות בארה״ב: שכר מינימום גבוה משמעותית, מערכת בריאות ממלכתית, ציבורית ומכלילה ומערכת חינוך ציבורית כמקובל ברוב מדינות אירופה.

ואם נחזור לשאלה בכותרת: ברני סנדרס הוא כמובן לא סוציאליסט, הוא לא תומך בההעברת אמצעי הייצור באמריקה לידי הממשלה או בניהול מרכזי. סנדרס הוא סוציאל דמוקרט המאמין במודל כמו בדנמרק: כלכלה דינמית, תחרותית שלא מאפשר לקבוצות אינטרסים להשתלט עליה. דנמרק, אותה הזכיר סנדרס בעימות עם קלינטון מבוססת על רשתות הגנה חברתיות חזקות – מה שמאפשר לה להיות עם שוק עבודה הגמיש ביותר באירופה – בדיוק הפוך מהמודל של וועדי העובדים באגן הים התיכון ובישראל שמשרתים רק קבוצות קטנות על חשבון שאר הציבור.

לא מפתיע איפוא שוורן באפט, המיליארדר הקפיטליסט הכריז לפני כמה חודשים שהוא מעריץ את סאנדרס. הוא לא היה אומר זאת אם סנדרס היה מבטא משהו אנטי-קפטיליסטי או משהו שמתנגד לרעיונות של שוק פתוח ויוזמה חופשית.

מה העמדות של סנדרס בקרב לישראל? בקשר למזרח התיכון? תמצאו על זה חומרים באינטרנט. בעיני זה לא כל כך חשוב. הסכנה הגדולה ביותר לרוב הדמוקרטיות המערביות עולם היום הוא האוליגרכיזיה שלהן – וברני סנדרס הוא כוח-נגד ראשון משמעותי נגד התופעה הזאת. בזה יש להתמקד.