מדוע אני כל כך מתלהב מברני סנדרס, ה״סוציאליסט״

בסוף השבוע האחרון הקדשתי את הטור במרקרוויק לתופעה המדהימה שקוראים לה ״ברני סנדרס״; סנטור אמריקאי מורמונט, יהודי, המגדיר עצמו מזה 40 שנה כ״סוציאליסט״ שהפך בשבועות האחרונים למועמד ריאלי להובלת המפלגה הדמוקרטית ובהמשך אולי לנשיא ארה״ב. זאת הפעם השניה בחודשיים האחרונים שאני כותב על סנדרס אחריו אני עוקב מקרוב מזה שנתיים.

מי שעוקב אחרי הכתיבה שלי ושל רוב העורכים והכתבים במרקר לא מזהה אותנו כסוציאליסטים – יש שיגידו שאנחנו סוציאל דמוקרטים, אחרים יטענו שאנחנו קפיטליסטים. (אנשי ההסתדרות ומקורביהם אוהבים לכנות אותנו כ״ניאוליברלים״ -למרות שרוב ערכי המרקר מהקמתו משנת 2000 ובראשם מלחמה בריכוזיות, חשדנות כלפי הפרטה, אמונה בחשיבות סקטור ציבורי חזק ויעיל וחיזוק הרגולציה וההגבלים העיסקיים הם הפוכים.  אבל זה נושא לפוסט אחר). מה שבטוח הוא שאני ורבים מחברי מאמינים בשווקים תחרותיים, יוזמה פרטית וחופשית ולא בתכנון מרכזי או בעלות מרכזית של הממשלה על אמצעי הייצור. אז מדוע ההתלהבות הגדולה מסנדרס, שהיא מאוד לא אופיינית לכתיבה שלי.

התשובה מתחילה קודם כל בדמוקרטיה. ובמקרה האמריקאי בהתפוררות הדמוקרטיה. לפני 4 שנים הזדמן לי לפגוש את מי שהיה האיש העשיר ביותר בארה״ב באותו מועד – וורן באפט. היה לי זמן קצר איתו אבל אחת השאלות הראשונות שהפניתי אליו היתה ״האם ארה״ב היא פלוטוקרטיה״ – מדינה שנשלטת עלידי קבוצה קטנה של עשירים וחברות ענק. באפט אחד המוטבים העיקריים מהשיטה הכלכלית האמריקאית לא היסס ומייד ענה: ״אין ספק שארה״ב נעה בכיוון של פלוטוקרטיה״.

כמה חודשים לאחר מכן כאשר ניסיתי למצוא את הראיון שפרסמתי עם באפט בחיפוש מהיר בגוגל גיליתי תופעה מוזרה. כאשר מקישים במנוע החיפוש ״וורן באפט״ ו״פלוטוקרטיה״ התוצאה הראשונה שעולה היא אותו ראיון שהוא העניק לנו  – כלומר לעיתון ישראלי. הסיבה היא פשוטה: עד לא מכבר רוב העיתונאים, בעיקר אמריקאים,  שהזדמן להם לראיין את באפט התמקדו בשאלות ובדיון בהשקעות שלו, הרבה פחות התעניינו בשאלה של השתלטות המיליארדרים וחברות הענק על הדמוקרטיה.

מאז אותו ראיון ועוד קודם לו החל הסנטימנט בארה״ב להשתנות דרמטית. אחת התוצאות המרשימות ביותר הוא עלייתו של סאנדרס והפיכתו בחודש האחרון למועמד ריאלי לנשיאות בארצות הברית.

הפוליטיקה האמריקאית נשלטת בשלושים השנים האחרונות יותר ויותר עלידי קבוצות אינטרס מיוחד ובראשן חברות הענק והמיליארדרים. למרות שברק אובמה זכה לתמיכה רחבה ותרומות מציבור רחב – חלק גדול מהתורמים שלו היו מיליארדרים, אנשי וול-סטריט וחברות ענק. עד לפריצה של סנדרס בחודש האחרון ניתן היה לסכם כי אי אפשר להגיע לעמדת כוח משמעותית בפוליטיקה האמריקאית בלי גיבוי של הממסד, של המנגנונים של שתי המפלגות הגדולות ותרומות של חברות הענק והמיליארדרים.

סנדרס משנה את זה. סנדרס מכניס רוח אופטימית, משב רוח אופטימי לפוליטיקה האמריקאית כמותו לא היה בה עשרות שנים. הקמפיין שלו שמבוסס על למעלה מ-2 מיליון תורמים קטנים  שתרמו דרך האינטרנט כל אחד עשרות דולרים בודדים הוא קרוב הרבה יותר למשהו דמוקרטי מכל קמפיין אחר שראינו בארה״ב וברוב העולם הקפיטליסטי הדמוקרטי בעשורים האחרונים.

הדרך של רוב הפוליטיקאים לשלטון עובר בעשורים האחרונים דרך מיליארדרים, תורמים גדולים, חברות ענק או עלידי קירבה ותמיכה של כלי התקשורת המרכזיים שנשלטים או מושפעים בדרך כלל מחברות הענק והמיליארדרים. גם את הכלל הזה שבר סנדרס: הוא הצליח להקים ולהניע תנועה המונית של מיליוני אמריקאים למרות שרוב כלי התקשורת המרכזיים בארה״ב התעלמו ממנו, גימדו אותו או התייחסו אליו בביטול עד שלהי 2015.

במילים אחרות: סנדרס הוא פוליטיקאי ששובר את השיטה, פוליטיקאי שהצליח לרתום את האינטרנט, את המהפיכה הדיגיטלית, לראשונה – לפיתרון של בעיית ״הפעולה המשותפת״ – חוסרת היכולת של ציבור רחב ולא מאורגן לפעול יחדיו  לקבל ייצוג בדמוקרטיות.

איפה וועדי העובדים? כוחם של וועדי העובדים בארה״ב נחלש מאוד בחמישים השנים האחרונות. באופן מעניין רוב הוועדים הגדולים בסקטור הציבורי עדיין תומכים במועמדת הממסדית הילרי קלינטון. רק בשבועות האחרונים החל וועדי העובדים להצטרף לסאנדרס  – אם כי למעלה מ-80% מהעובדים המאוגדים בוועדים עדיין מעדיפים את קלינטון. ההעדפה הזאת היא מעניינת משום שסנדרס הוא חופשי לחלוטין מהשפעת הכסף הגדול והמיליארדרים בעוד שהילרי ובעלה ביל גייסו מיליארדי דולרים מחברות הענק בעשור האחרון לקרן הפילנטרופית שלהם. קלינטון ובעלה קרובים מאוד לקאסטה של ה-0.1% של העשירים ביותר בארה״ב. בדיוק הפוך מסנדרס.

מה אפשר לגזור מהמהפיכה של סנדרס על ישראל? בישראל הזירה הפוליטית דומה ושונה. היא דומה בכך שגם בישראל רוב הממשלות האחרונות של שמאל וימין נכנעות או משרתות את קבוצות האינטרסים החזקות. היא שונה בכך שבארה״ב, בניגוד לישראל, הכוח עבר דרמטית לידי המיליארדרים וחברות הענק בעוד שבישראל התהליך האמריקאי הזה שהחל לפני כעשור נבלם בעקבות המחאה החברתית, חוק הריכוזיות ומהפיכת התודעה הישראלית.

מה שעוד שונה הוא שבישראל יש לוועדים החזקים של המונופולים בהסתדרות  כוח אדיר בזירה הפוליטית וספציפית בשתי המפלגות הגדולות; וועדי העובדים של המונופולים הממשלתיים הגדולים הם שחקנים חזקים, אלימים (עיין ערך חברת חשמל, תעשיה אווירית) בפריימריז של שתי המפלגות. את התוצאה אנחנו יכולים לראות היטב: לישראל יש שוק עבודה המזכיר את מדינות אגן הים התיכון באירופה: קבוצות מאוד קטנות של עובדים עם כוח פוליטי עצום נהנות מהגנה של קביעות ומשכורות גבוהות, לעיתים כפולות ומשולשות – על חשבון שאר העובדים ומשלמי המיסים. דווקא במקום בו יש נחיצות אדירה לועדי עובדים חזקים בישראל – הענפים החלשים במשק עם השכר הנמוך יותר – שם ההתאגדות היא מועטה וההישגים של הועדים מועטים.

במצע של סנדרס אפשר למצוא תמיכה ברורה ב: Employee Free Choice Act, חוק שהונח בקונגרס לפני 6 שנים ואמור לאפשר לעובדים ביתר קלות להתארגן בוועדים. אבל הבשורה הגדולה של סנדרס הוא ההבנה שהתאגדות עובדים מסייעת בעיקר לעובדים בסקטור ציבורי ובחברות ענק ומונופולים ולכן היא לא מספיקה. לכן רוב המצע של ברנס ורוב הרטוריקה שלו ממוקדת ברשתות ההגנה החברתיות – שכר מינימום, חינוך בריאות לצד מלחמה במונופולים הענקיים ובראשם וול-סטריט – כלומר המודל הסוציאל דמוקרטי המקובל בצפון אירופה. סנדרס מבין שרשתות הגנה חברתיות הן הדרך היחידה להבטיח את השכבות החלשות בהיעדר וועדי עובדים מכלילים כמקובל בצפון אירופה.

סנדרס הוא הדוגמא הטובה ביותר בדמוקרטיות המערביות היום לפוליטיקאי שמצליח להניע קמפיין אדיר שנשען רק על האזרחים, משלמי המיסים ה״בלתי מחוברים״. וועדי העובדים החזקים בארה״ב מהווים רק חלק קטן מהתמיכה שלו. עשרות מיליוני האמריקאים שתומכים בו נמנים על אלה שרוצים לראות רשתות הגנה חברתיות משמעותיות בארה״ב: שכר מינימום גבוה משמעותית, מערכת בריאות ממלכתית, ציבורית ומכלילה ומערכת חינוך ציבורית כמקובל ברוב מדינות אירופה.

ואם נחזור לשאלה בכותרת: ברני סנדרס הוא כמובן לא סוציאליסט, הוא לא תומך בההעברת אמצעי הייצור באמריקה לידי הממשלה או בניהול מרכזי. סנדרס הוא סוציאל דמוקרט המאמין במודל כמו בדנמרק: כלכלה דינמית, תחרותית שלא מאפשר לקבוצות אינטרסים להשתלט עליה. דנמרק, אותה הזכיר סנדרס בעימות עם קלינטון מבוססת על רשתות הגנה חברתיות חזקות – מה שמאפשר לה להיות עם שוק עבודה הגמיש ביותר באירופה – בדיוק הפוך מהמודל של וועדי העובדים באגן הים התיכון ובישראל שמשרתים רק קבוצות קטנות על חשבון שאר הציבור.

לא מפתיע איפוא שוורן באפט, המיליארדר הקפיטליסט הכריז לפני כמה חודשים שהוא מעריץ את סאנדרס. הוא לא היה אומר זאת אם סנדרס היה מבטא משהו אנטי-קפטיליסטי או משהו שמתנגד לרעיונות של שוק פתוח ויוזמה חופשית.

מה העמדות של סנדרס בקרב לישראל? בקשר למזרח התיכון? תמצאו על זה חומרים באינטרנט. בעיני זה לא כל כך חשוב. הסכנה הגדולה ביותר לרוב הדמוקרטיות המערביות עולם היום הוא האוליגרכיזיה שלהן – וברני סנדרס הוא כוח-נגד ראשון משמעותי נגד התופעה הזאת. בזה יש להתמקד.

עיתונות מקורנפת, טייקונים בוזזים, בנקאות מקורבים וועדי עובדים שמשרתים את עצמם במקום את העובדים – מזכיר לכם משהו?

אתונה. הביקור הראשון שלי באתונה כעיתונאי היה במארס 2010, כמה ימים לאחר שהאג"ח של ממשלת יוון החלו לקרוס בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים. הנתונים הפיננסיים של המדינה, הבעיות המבניות שלה ושוק האג"ח שידרו לי מסר ברור: יוון עומדת לקרוס, מה שיטלטל את כל שוקי ההון באירופה.

(המאמר הנ״ל פורסם במקור לפני 3 שנים. בתמימותי חשבתי שהקוראים יבינו שהוא עוסק בישראל ולא ביוון. ב-2016 כבר לא יהיה ספק לרבים מהם קווי הדימיון).

 

אבל בכנס הכלכלי של "הראלד טריביון" שנערך באתונה האווירה היתה מצוינת, רחוקה מאוד ממשבר. שר האוצר היווני הודיע שיוון לא זקוקה לסיוע מקרן המטבע, ושהמדינה מצויה בעיצומו של גל רפורמות גדול. פוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים שפגשתי חייכו בסלחנות נוכח השאלות המוטרדות שלי, והסבירו לי שמצבה של כלכלת יוון טוב בהרבה משנדמה לי, שכל הבעיות המבניות האלה אינן חדשות ושמשברים הם עניין מחזורי.

כמה חודשים לאחר מכן הגיע לישראל שר החקלאות היווני, וביקש להיפגש עמי. אחרי שעה של ראיון, שבו ניסיתי להבין את בעיות היסוד של הכלכלה היוונית, הגעתי למסקנה שאו שאני לא מבין דבר בכלכלה היוונית, או שהאיש מוכר לי לוקשים, או שהמתורגמן דפוק – או שלושתם גם יחד. הוא ביטל את כל שאלותיי על שחיתות, העלמות מס ואליטה קטנה של פוליטיקאים ואנשי עסקים שמשרתים את עצמם.

בסוף 2010 קיבלתי פנייה מממשלת יוון להגיע לאתונה ל-12 שעות כדי לשמוע על תוכניות ההפרטה והרפורמות הכלכליות. הוסבר לי שפגישות כאלה נערכות עם עיתונאים רבים בעולם מתוך רצון למשוך השקעות זרות למדינה לקראת ההפרטה.

בבוקר שבו הגעתי לאתונה הודיעו לי ששתיים מתוך שלוש הפגישות מבוטלות, ובמקומן יתואמו לי פגישות עם שרים אחרים. זאת משום שלאחר הפגישות בין ממשלת יוון לטרויקה (האיחוד האירופי, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומית) הוחלט להקפיא את ההפרטה.

נפגשתי לבסוף עם שני שרים. הראשון היה משועשע ועליז במיוחד, התעניין מאוד בפוליטיקה הישראלית והסביר לי שראש הממשלה יורגוס פפנדראו הוא מנהיג אדיר. השני הזמין אותי להגיע בלילה לדירתו באתונה, שם הוא ישב עם שורת עוזרים והסביר לי על תיקון חקיקה אמיץ שהוא הוביל באותו בוקר בפרלמנט – תיקון שלטענתו מאפשר לעצור מיד חשודים בהעלמות מס מבלי להמתין שנים בבתי משפט. הטקסטים נשמעו לא אמינים, ההכרזות מנותקות מהמציאות וההסברים של העיתונות המקומית המתורגמת לאנגלית נראו לי חלשים.

בשנה שחלפה מאז אני צופה, כמו רבים בכל העולם, בשקיעתה העצובה של יוון מכלכלה מפותחת, מארחת האולימפיאדה של 2004, שמאחוריה היסטוריה ותרבות שרק מדינות בודדות בעולם יכולות להשתוות להן, למדינת עולם שלישי מפוררת, מפורקת ואכזרית.

ואז, בשבוע שעבר, קראתי על מעצרו של קוסטאס ואקסוואניס, ונדמה היה לי שמשהו מתחיל לקרות ביוון: המסיכות מתחילות לרדת, הסיפור האמיתי יוצא החוצה – אולי הפעם אשמע מהיוונים מה באמת קורה במדינה שלהם.

הגעתי לאתונה כמה שעות לאחר שוואקסוואניס זוכה על ידי בית המשפט היווני מההאשמה כי הפרסום של "רשימת לגארד" הוא פגיעה לא חוקית בפרטיות. שעות ספורות קודם לכן נעצר ואקסוואניס על ידי שוטרים, לאחר שפירסם במגזין השוליים שלו, "HotDoc", רשימה של כ-2,000 שמות של יוונים שהחזיקו חשבונות בנק ב-HSBC בשווייץ.

חשבונות בנק בשווייץ הם נושא רגיש בכל העולם, אבל ביוון הם נוגעים בעצבים החשופים. יוון סובלת מתרבות של העלמות מס, שלה שותפות כל שדרות העם: פוליטיקאים, בעלי מקצועות חופשיים וכמובן ראשי המגזר העסקי. מחקר אמריקאי העריך את אובדן ההכנסות השנתי בכ-30 מיליארד יורו, ויוונים נוהגים להסביר שאין סיבה לשלם מס, כי השירותים הציבוריים שמקבלים בתמורה הם עלובים.

החלק המדהים בסיפורו של ואקסוואניס לא היה שנעצר כי ביצע את עבודתו העיתונאית, אלא העובדה שיו"ר קרן המטבע הבינלאומית כריסטין לגארד העבירה את שמותיהם של האזרחים היוונים שעשויים להיות מעורבים בהעלמות מס לשר האוצר היווני כבר לפני שנתיים – והוא ומחליפו לא השתמשו ברשימה כדי לפתוח בחקירות בעניין העלמות מס, דווקא בתקופה שבה הקופה הציבורית משוועת להכנסות והמערכת זקוקה לנורמות חדשות.

החלק שצד את עיני היה העובדה שהעיתון שבסופו של דבר פירסם את הרשימה הוא לא ממש עיתון, אלא מגזין שוליים שואקסוואניס, עיתונאי חוקר, הקים לפני כחצי שנה בהשקעה של כ-6,000 יורו. זהו בעצם מופע של איש אחד. ואיפה היתה שאר העיתונות היוונית?

לצערי אני לא קורא יוונית, אבל כשהגעתי לאתונה בשישי אחר הצהריים כתב רויטרס בעיר ענה על השאלה: "בעוד שתמונתו של ואקסוואניס הלא מגולח, במעיל צבאי, עיטרה את העמודים הראשונים של 'פייננשל טיימס' ו'הראלד טריביון', סיפור מעצרו וזיכויו נעדר כמעט לחלוטין מהטלוויזיה היוונית, ובעיתונות המודפסת הוא נדחק לעמודים האחוריים".

ואקסוואניס היה בוטה יותר: "ביוון יש בעיה אדירה, בעיה דמוקרטית בבסיסה. המדינה נשלטת על ידי קומבינציה מורעלת של פוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים שמכסים זה את גבו של זה". ואקסוואניס לא הופתע מכך שבעוד שבעיתונות הבינלאומית סוקרו מעצרו, זיכויו ופרשת רשימת לגארד, בעיתונות המקומית ביוון היה לה סיקור מצומצם. "העיתונות נשלטת על ידי הטייקונים היוונים והבנקים, והיא למעשה מושתקת. זה טרגי. הציבור היווני מכיר תמיד רק חצי מהסיפור האמיתי, וזה גרוע יותר משקרים של ממש, כי זה יוצר רושם".

בשבת בבוקר בכיכר סינטגמה הראשית, אני פוגש בקומת הגג של בית הקפה את העיתונאי היווני הוותיק ג'ורג' קאפופולוס, שמגלה ידיעות מרשימות בתהליכים היסטוריים, כלכליים ופוליטיים ביוון, בצרפת, בגרמניה ובאיחוד האירופי. אני שואל אותו מה דעתו על ואקסוואניס. הוא לא משתגע עליו בלשון המעטה, וסבור שהוא "פופוליסט", אבל עם דבריו הוא דווקא מסכים: "ביוון יש הרבה עיתונים כלכליים, רובם אם לא כולם מפסידים הרבה כסף. למה הם ממשיכים לצאת לאור? כי הם שייכים לאנשים שיש להם אינטרסים אחרים – בעיקר להשפיע על הממשלה והבנקים.

"העיתונאים ברוב העיתונים ורשתות הטלוויזיה מצנזרים את עצמם. הם יודעים בדיוק מהם הגבולות ועם מי לא להתעסק. יש כאן שש או שבע משפחות ששולטות ברוב הכלכלה, ואין כאן עיתונות שיכולה לכתוב עליהן. הן גם לא מתחרות זו בזו – ברוב הענפים יש קרטל. אין יריבויות בין הקבוצות העסקיות, כי הן כמו מאפיה – מחלקות ביניהן את השוק ולא מתחרות. אפילו בעיתונות השמאלנית כאן לא כותבים על זה".

למחרת בבוקר צייר לי האריס איקונומופולוס, עורך דין שמעורה היטב בשוק התקשורת היווני, את מפת הבעלויות הצולבות בעיתונים וברשתות הטלוויזיה. קחו את השיטה הישראלית, הכפילו בשתיים ותקבלו את מפת התקשורת של המדינה הידועה כערש הדמוקרטיה: עשר קבוצות, אחזקות צולבות בעיתונים, אחזקות משותפות בערוצי טלוויזיה ובלי סוף אינטרסים כלכליים וחברויות אישיות תת-קרקעיות עם בנקאים, עיתונאים, מו"לים ופוליטיקאים.

איקונומופולוס, לא במקרה, הוא עורך דינו של ואקסוואניס, והוא לוקח אותי בראשון בבוקר לבית קפה על חוף הים בשכונת יוקרה של אתונה, במרחק 10 ק"מ ממרכזה. בחנייה חונות הרבה מכוניות מרצדס, פורשה ולקסוס. מישהו טען שמספר הג'יפים מסוג פורשה קאיין בעיירה מסוימת ביוון הוא הגבוה ביותר בעולם ביחס לגודל האוכלוסיה. המדינה ענייה, פושטת רגל, מערכת הבריאות קורסת – אבל יש מועדון ענק של עשירים ואנשי עסקים המקורבים לשלטון שמנותק מכל זה.

מאוחר בשבת בלילה, במשרדו של האריס (ביוון עדיף לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים. עם שמות המשפחה אתה שובר את השיניים), הוא מקונן ארוכות על הקשרים המושחתים בין הפוליטיקאים היוונים לאנשי העסקים, לחברות הגדולות ולעיתונאים. אבל את השיחה למחרת בבוקר הוא מקדיש לחלום שלו: "יכולה להיות כאן מדינה מדהימה. זה לא כזה מסובך להפוך אותנו לגן עדן אם נערוך מהפכה במגזר הציבורי, נחסל את הביורוקרטיה ואת החוקים המטופשים ונאפשר למצות את הדין עם פוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים".

אני מספר לו על עיתונאית יוונית-אמריקאית שאמרה לי שרשימת לגארד לא טופלה בין השאר משום שהופיע בה שמו של אחד הטייקונים הגדולים ביוון, השולט גם בכלי תקשורת – והוא יודע בדיוק על מי אני מדבר. "הוא מושחת גדול והוא מחובר להרבה פוליטיקאים ואנשי עסקים אחרים, אבל אני לא יודע אם זאת הסיבה". ברשימת ה-2,000 של לגארד, שפירסם ואקסוואניס ב-"HotDoc", הופיעו פוליטיקאים, אנשי עסקים ועשירים שמחוברים לפוליטיקאים ולבעלי עיתונים.

קאפופולוס הרבה פחות אופטימי מאיקונומופולוס: "הגענו לקצה. החברה היוונית לא מוכנה יותר לקבל צעדי צנע. הממשלה משותקת, הדמוקרטיה שלנו לא מתפקדת. זאת לא רק הבעיה של יוון, אלא של מדינות רבות באירופה. אנחנו רק שדה הניסויים. אם ימשיכו עם צעדי הצנע – אתה תראה את המפלגות הקיצוניות משני הצדדים הולכות ומתחזקות".

קאפופולוס מסביר לי כיצד הוא רואה את הפוליטיקה היוונית: "שתי המפלגות הגדולות שלנו נשלטות על ידי ועדי העובדים הגדולים של המגזר הציבורי. השמאל, מפלגת פאסוק, שלטה כך במדינה, ואז הימין גילה שזאת הדרך לשלטון וגם הוא אימץ את הוועדים. המגזר הציבורי ביוון הוא כמו הפרות הקדושות בהודו – אסור לגעת בו. כבר חמש שנים מדברים על קיצוצים במגזר הציבורי, אבל למעשה כמעט לא פיטרו בו עובדים, כי זה בלתי אפשרי. את הכאב הגדול ביותר בחברה היוונית סופגים העובדים במגזר הפרטי ובעלי העסקים הקטנים והבינוניים. אבל המגזר הפרטי לא לוקח חלק אמיתי בדיון הפוליטי".

ומה עם השמאל? "השמאל הוא לא שמאל במובן האירופי של המלה. השמאל היווני עסוק בעיקר בהגנה על הפריווילגיות של הוועדים. מנהיגי השמאל מגיעים מהוועדים ומהחברות הממשלתיות. הם לא נמצאים במצב שבו הם יכולים להבין את הבעיות האמיתיות של החברה היוונית. ההפגנות שאתה רואה ברחובות מובלות בעיקר על ידי ועדי עובדים. האומללים במגזר הפרטי כמעט לא מפגינים, כי הם לא חושבים שזה יעזור להם".

מגזר ציבורי לא יעיל אינו תופעה יוונית, אני אומר לו. "אל תאמין לסטטיסטיקה שאנחנו מפרסמים כאן. הבעיה חמורה הרבה יותר: יש לנו את המגזר הציבורי הכי מנופח באירופה. גם בצרפת יש מגזר ציבורי גדול, אבל הוא יעיל ונותן שירותים טובים לאזרחים. אצלנו זה לא רק המגזר הציבורי: יש כאן מגזר כאילו פרטי שבעצם יושב על משלם המסים. רוב החברות הפרטיות הגדולות הן מונופולים, והלקוחות העיקריים שלהן הם המגזר הציבורי והחברות הממשלתיות. יש לנו חיבור בין העסקים למונופולים ולעיתונים. זה הכל ביחד כאן".

אתה מאשים את הוועדים השולטים בפוליטיקה, אבל בשוודיה, בפינלנד, בדנמרק ובגרמניה יש ועדים חזקים במגזר הציבורי וגם בפרטי – וכלכלות חזקות.

"אין קשר בין הוועדים שלנו לוועדים במדינות שהזכרת. הוועדים בגרמניה או בסקנדינוויה אחראיים. הם לא רואים בממשלה או בציבור משלם המסים את האויב שלהם, אלא את השותף שלהם. הוועדים בגרמניה הסכימו להקפאת שכר. הם חושבים במונחים של ממשלה או של בעלים. הם שולטים בפוליטיקה יחד עם אנשי העסקים הגדולים, והציבור כולו לא מיוצג בעצם במערכת הפוליטית. הכוחות הפוליטיים החדשים שעולים כאן הם המפלגה הניאו-נאצית. גרמניה הורגת אותנו עם הלחץ על צעדי צנע, הצעירים בורחים מכאן – ומה שאתה רואה כאן אתה תראה בעתיד באיטליה, בספרד, בפורטוגל ובעצם בעוד הרבה מקומות בעולם. השיטה הזאת פשוט לא עובדת".

ומה אומרים הצעירים? האם גם הם פסימיים? ד"ר אריסטוטל ציאמפיריס, 42, הוא פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה של פיראוס, שבילה שנים ארוכות בארה"ב והחליט לחזור ליוון לפני שבע שנים. הוא לא חושב לחזור לארה"ב: זאת המדינה שלו והוא לא מוותר עליה, אם כי הוא רומז לי שהוא לא צריך לדאוג לפרנסתו בגלל נסיבות משפחתיות.

"ברביעי הקרוב תרד המשכורת שלי ב-25%, במסגרת תוכנית הצנע האחרונה", מספר לי הפרופסור הצעיר. "אז כולנו חוטפים הורדה חדה בשכר, המצב הכלכלי נוראי – ואז מגיעה הרשימה הזאת שואקסוואניס פירסם ומזכירה לכולנו כיצד הממשלה, בשיא המשבר הכלכלי, מסרבת לטפל בהעלמות המס האדירות של העשירים".

ציאמפיריס שותף להערכתי שיוון הגיעה סוף סוף לרגעים המכריעים של המשבר: "אנחנו נמצאים ברגע קריטי, בצומת. החברה היוונית צריכה להתמודד עם עצמה ועם מעשיה, הרגליה, מנהגיה. המשבר מאלץ אותך להסתכל במראה, ומה שאנחנו רואים – אנחנו לא אוהבים. אבל זה גם נותן לי עכשיו תקווה: יש לנו כוחות שמוכנים לדבר, לחשוף, להודות בדברים שהוכחשו כאן במשך שנים על ידי כולם, כולל העיתונות. החברה היוונית מוכנה סוף סוף להסתכל על מנהגיה הנפסדים".

איפה יוון נמצאת היום, אני שואל. "זה כמו 12 השלבים של גמילה מאלכוהול. אנחנו נמצאים בצעדים הראשונים, וזה תהליך ארוך. דמוקרטיות לא יודעות לעשות תהליכים מהירים, אבל זה קורה".

מאין אתה שואב את האופטימיות הזאת?

"אני שואב אותה מהסטודנטים הצעירים שלי. אני רואה מה קורה אתם בשנה האחרונה: הם טובים יותר, ערניים יותר, מתעניינים בדברים אחרים. לפני חמש שנים היה ברור שמי שיודע להתחבר ולהסתדר במגזר הציבורי או בקבוצות העסקיות הגדולות – לא באמת צריך להתאמץ וללמוד. הוא כבר יקבל עבודה. הם מבינים שזה נגמר. הם חייבים להיות מעולים ומה שיותר חשוב – הם כבר לא מוכנים להיות אדישים ולסבול את המנהגים המושחתים שהביאו את יוון למקום הזה. אתה צריך להבין: הצעירים לא לקחו חלק במנהגים האלה, אבל הם ישלמו את המחיר. עכשיו הם מבינים את זה. הם קוראים לכל הדברים האלה ‘יוון הישנה', וחושבים ש'יוון חדשה' עומדת להיוולד".

אתה מאמין בזה? אתה מכיר את טבע האדם, את ההיסטוריה ואת הכוחות הכלכליים והחברתיים שדוחפים את רוב מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי והפרטי לשחיתות ולתאוות בצע.

"אני מאמין. בשבוע שעבר רופא השינייים שלי נתן לי לראשונה בחיי קבלה אחרי הטיפול. אני לא ביקשתי קבלה. הוא נתן. בינתיים הסטודנטים הטובים שלי עדיין בורחים לארה"ב. יש כאן בריחת מוחות, ודווקא לארה"ב וכבר לא לאירופה. אבל אלה שנותרים מדברים אחרים ומתנהגים אחרת. אני מחובר ל-1,500 סטודנטים בפייסבוק, וראיתי מה קרה השבוע כשוואקסוואניס נעצר ושוחרר – הרשת געשה. הם כועסים על ה-2,000 שמופיעים ברשימת לגארד: בשבילם זו יוון הישנה של פוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים. הם מדברים על השחיתות, על העלמות המסים, הם כבר רגישים הרבה יותר למחירים הגבוהים, ולא מוכנים לקבל את זה כמובן מאליו.

"זה עומד להיות תהליך ארוך. אנחנו צריכים פחות שחיתות בפוליטיקה ובמגזר העסקי המחובר אליה ויותר אפקטיביות במגזר הציבורי. אנחנו צריכים יוון אירופית יותר. אנחנו צריכים יותר ערכים, מנהיגות וציפיות אחרות. כרגע מתרחש תהליך של חיפוש שעירים לעזאזל, כמו שעושה המפלגה הניאו-נאצית שמנסה להפיל את הכל על המהגרים הלא חוקיים, אבל יש כאן ואקום פוליטי שלבסוף יתמלא. אנשים כבר הבינו את הבעיה במגזר ציבורי מנופח ומושחת, ורואים שהם משלמים את המחיר. כשהם היו שומעים על שחיתויות בעבר הם היו אומרים 'יופי, איך אני יכול להתחבר ולהצטרף לזה?' עכשיו הם מבינים שזה כבר לא עובד, שזה על הצוואר של כולנו".

התמונה בכלכלה היוונית מורכבת מאוד: בעיתונות הכלכלית הבינלאומית מתמקד העיסוק בארבע השנים האחרונות ביחסים המיוחדים בין יוון לאיחוד האירופי, באיחוד המוניטרי שסייע ליוון להתנוון לאורך שנים מבלי שהדבר יתפוצץ ובקרע העמוק שחשפה קריסת יוון בין החברות באיחוד ובין גרמניה הנוקשה ליוון בפרט.

אבל היסודות של המשבר הכלכלי והחברתי ביוון, שהפך אותה תוך שנים ספורות לאחת המדינות העניות והעצובות ביותר בעולם, לא נמצאים רק באיחוד המוניטרי וגם לא בטיפול האגרסיבי והמכאיב שגרמניה מתעקשת לרשום לה – אלא קשורים ישירות למבנה החברה, הכלכלה והמשק היווני מזה שנים ארוכות.

כיצד קשורים העיוותים המבניים העמוקים בפוליטיקה, במגזר העסקי ובמגזר הציבורי לסוג השיח הציבורי והעיתונות? מי אשם בכך שבוקר אחד מתעוררים, כדברי פרופ' ציאמפיריס, יוונים רבים, מביטים במראה ולא אוהבים את מה שהם רואים? האם מדינות אחרות במשבר כלכלי או חברתי צריכות ללמוד לקח מהנעשה ביוון, או שמא מדובר במקרה מיוחד?

עו"ד האריס איקונומופולוס, 46, הוא אדם אמיד, דובר אנגלית רהוטה, רעייתו היא אירנית שנולדה בגרמניה וילדיו מדברים שלוש שפות בצורה שוטפת. האריס יכול בקלות להעתיק את עצמו ומשפחתו לכל מקום באירופה או בארה"ב ולהשאיר מאחור את יוון המדממת, הקרועה והדועכת זו השנה החמישית ברציפות. אבל אין לו שום כוונה כזאת. "תסתכל מסביב", הוא אומר לי, "זאת מדינה מדהימה, עם תנאי פתיחה מדהימים, עם היסטוריה אדירה – אנחנו יכולים להיות במקום אחר לחלוטין. זה רק בידיים שלנו. זאת מדינה שהאליטות שלה בגדו בה, בגדו באזרחים, בגדו בעצמן. הפוליטיקאים, אנשי העסקים, האקדמיה – כולם היו עסוקים בעצמם, באינטרסים שלהם, בפריווילגיות שלהם. אני מקווה שלא נתעורר מאוחר מדי ואני נחוש להעיר את האנשים כאן בכל דרך. אנחנו נחשוף את השחיתות, נציג את הפוליטיקאים שלקחו שוחד, נבנה מחדש את המגזר הציבורי ונשנה את החוקים כך שיאלצו את הנבחרים שלנו להיות אחראיים למעשיהם".

בחמישי בצהרים, כמה שעות לפני ירידת גיליון זה לדפוס, קיבלתי לפתע הודעת SMS ארוכה מהאריס: "נהג בחסד במדינה שלי במאמר שלך. זאת ‘השיטה' שאינה אפקטיבית ורקובה, זאת ההגנה שהמערכת נותנת לפוליטיקאים שקורעת לגזרים את החברה היוונית – ולא האנשים".