איילון נגד הג'ובים

עמי איילון מצטרף לאופנה.
ראש השב"כ ומפקד חיל הים לשעבר, שהצטרף באחרונה למפלגת העבודה, אינו מרבה לחוות דעתו בנושאים אזרחיים. כמו רבים מהפוליטיקאים, הוא מעדיף לעסוק רוב זמנו בסדר היום הביטחוני.

אבל בשבוע שעבר פירסם איילון ב"הארץ" מאמר נגד "חוקי הג'ובים": שתי יוזמות חוק של חברי הכנסת גדעון סער, גילה גמליאל וגלעד ארדן המקלות על מינוי חברי מרכז ומקורבים לתפקידים בכירים בשלטון.

איילון הולך על קרקע בטוחה בעניין זה: הציבור הרחב, מימין ומשמאל, סולד מקדחת המינויים וחגיגת הג'ובים, ולמעט חברי מרכז הליכוד – ההתנגדות למה שיוזמות החוק האלה מייצגות חוצה מפלגות ואידאולוגיות.

ולכן, לא צריך להיות עמי איילון – דמות ציבורית כה פופולרית הנהנית מהילה ייחודית בשלב צעיר זה של הקריירה הפוליטית שלה – כדי לצאת נגד חוק הג'ובים; כל מי שיש לו נגישות למיקרופון, מצלמה ומקלדת יכול לעשות זאת בהצלחה.

אם איילון רוצה לתרום ערך מוסף מיוחד לדיון הציבורי בנושאים אזרחיים בתחום שבו יהיה לדבריו משקל מיוחד – אולי מוטב שיניף שני דגלים אחרים, פחות פופולריים, שלעתים נדירות זוכים להתייחסות בתקשורת:

1. מועדון חברי מרכז הליכוד הרעב לג'ובים הוא המושמץ ביותר בישראל – אבל הוא רק אחד מני רבים. בישראל פועל מועדון ותיק הרבה יותר שבו שיטות המינויים לא שונות מהותית. איילון מכיר אותו היטב. כן, מדובר כמובן במועדון הגנרלים, שהחברים בו נהנים מרשת עניפה לא פחות שעוסקת במינויים ללא הרף.

בדומה למועדון חברי מרכז הליכוד, גם במועדון הגנרלים הכישורים והניסיון הם לפעמים שיקול משני. ההבדל העיקרי בין מועדון הגנרלים למרכז הליכוד הוא שבמועדון הגנרלים הכל נעשה מתוך אמונה עצמית יוקדת שכל מי שבילה שנים ארוכות בצבא – בטוח שהוא יודע גם לנהל מערכות אזרחיות גדולות ומגיע לו להיות מופקד על משאבים ציבוריים או ניהול ארגונים גדולים.

המציאות מלמדת אחרת: איילון עצמו יכול לספר כי העובדה שהיה מפקד חיל הים נערץ וראש שב"כ מצוין, לא הבטיחה לו הצלחה כאשר מונה לנהל את קרן ההון סיכון ארגוקווסט, וגם לא כאשר מונה ליו"ר חברת נטפים.

לאחר חמש שנים במגזר העסקי, איילון כבר יודע מה גדול ההבדל בין המערכת הצבאית מנופחת המשאבים שקשה מאוד למדוד את תפוקותיה, לבין מערכות עסקיות שנמדדות ביצירת ערך ברורה ובין מערכות אזרחיות המספקות שירותים על בסיס יומי – שקל למדוד את יעילותן ותפוקתן.

איילון בוודאי יודע שבדיוק כמו מינוי חברי מרכז לתפקידים בכירים, גם השיטה שבה עשרות או מאות גנרלים מוצנחים מדי שנה לתפקידים בכירים במגזר הציבורי והפרטי לא תמיד עולה בקנה אחד עם אותו "שוויון הזדמנויות", שבכל הקשור לחברי המרכז הוא יודע לומר שמדובר ב"נשמת אפה של הדמוקרטיה".

2. קרב אימים מתנהל בימים האחרונים על תקציב המדינה: על 290 מיליון שקל של "אתנן" לחרדים, על כמה מאות מיליוני שקלים לסטודנטים, מוסדות תרבות, אמנות ומדע. כמעט כל סעיף בתקציב זוכה לניתוח בפינצטה, ועל כל נושא יש כמובן מגוון דעות.

אולי עמי איילון, המעורה היטב בענייני ביטחון, יוכל לפתוח דיון ציבורי נוקב על התקציב הגדול מכולם: תקציב הביטחון הישראלי.

אולי הוא, כמי שמכיר היטב את האיומים על ישראל, יוכל לשאול כיצד זה שתקציב הביטחון ל-2005 זהה לתקציב הביטחון של 2003, אף שבין לבין קרסו או נחלשו רוב החזיתות של ישראל: עיראק התפרקה, סוריה נטחנת עד דק ומגורשת מלבנון, ומצרים מתיישרת גם היא עם הצו האמריקאי ומצטרפת לתהליך השלום.

אולי איילון, כמי שמכיר עכשיו את המגזר הפרטי והצבא, יוכל לשאול כיצד זה שחבילות השכר והפנסיה במערכת הביטחון, ש-90% מהן זורמות למשרתים שאינם לוחמים, גדולות בעשרות עד מאות אחוזים ממה שמקובל בחלקים אחרים במגזר הציבורי והפרטי.

אולי איילון יוכל להסביר לציבור ולחברי הכנסת שהאיום הביטחוני הגדול ביותר על ישראל הוא צבא שמן, מסורבל ולא יעיל, שיושב כאבן ריחיים על צוואר המשק.

ובקיצור, איילון יוכל לשאול אם ייתכן שמערכת הביטחון היא כה גדולה ומסואבת עד שחלק לא קטן מתמצית קיומה הוא יצירת ג'ובים ופרנסה למקורביה ובכיריה. ברור שיותר קל לעסוק בדמויות נלעגות כמו עוזי כהן ממרכז הליכוד, מאשר להתמודד עם פרות קדושות כמו מערכת הביטחון הענקית שלנו. אבל זה לא אומר שהנזק המשקי של הראשונים גדול יותר.

תלושים מהמציאות

הממונה על השכר באוצר יובל רכלבסקי מציין בתחילת הדו"ח השנתי שלו על השכר במגזר הציבורי כי היקף החריגות ירד בשנת הדו"ח 2001 ל-17% – שזוהי ירידה דרמטית בהשוואה להיקף חריגות של 60% שנרשם ב-95', השנה הראשונה בה החל בפרסום הדו"ח.

אבל איכשהו, כאשר מדפדפים בספרו עב הכרס של רכלבסקי ורואים טורים-טורים של מאות ואלפי עובדים עם משכורות בעלויות של 130-40 אלף שקל בחודש – קשה להתפעל מהירידה בהיקף החריגות.

שמו של הדו"ח שמפרסם מדי שנה הממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר הוא: "דין וחשבון על הוצאות השכר של גופים ציבוריים". ואולם זהו שם מטעה – כי הדו"ח הזה לא חושף את כל מה שמתרחש בסקטור הציבורי, אלא רק חלק קטן ממנו.

דו"ח הממונה על השכר רק פותח עבורנו צוהר קטן למה שמתרחש בסקטור הציבורי. לאורך השנים התרחב הצוהר הזה טיפין-טיפין; כך למשל, השנה הצליח הממונה על השכר – לאחר קרב משפטי – לאלץ את כל קופות החולים לפרסם את משכורות הבכירים בהן.

התוצאה די מדהימה: אנחנו למדים על קרוב לאלף בכירים בקופות החולים עם עלויות שכר של 80-40 אלף שקל בחודש; אנחנו למדים כי בניגוד לתדמית של הרופאים כאילו מרביתם משתכרים שכר נמוך וכי רק הקליניקה הפרטית מאפשרת להם "לגמור את החודש" – הרי בפועל לרבים יש משכורות של 100-50 אלף שקל בחודש.

אבל לא פחות חשוב הוא מה שאנחנו לא רואים בדו"ח של רכלבסקי:
* לא רואים את התשלומים לכל עובדי המדינה – עובדי משרדי הממשלה. לכאורה, המשכורות של אלה נקבעות לפי מפתחות וסולמות ברורים וקבועים. אך בפועל, ידוע שיש שם הרבה מאוד "חריגים".

כך למשל, ידוע שבמערכת הביטחון יש בכירים רבים עם משכורות עתק, ושהעמסת עלות הפנסיות התקציביות של עובדי מערכת הביטחון תביא אלפים מהם למשכורות שאינן נופלות בהרבה מאלה של כוכבי הדו"ח של רכלבסקי.

* לא רואים את המשכורות בשורה של גופים בעלי מערכות כספיות "עצמאיות" לחלוטין, אף שהם נשענים על תרומות או הזרמות ממשלתיות. שני גופים בולטים הם הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. האחרונה, וזאת יודעים מעטים, שואבת את רוב תקציבה ממינהל מקרקעי
ישראל – כלומר מקופת משלם המסים.

הממונה על השכר באוצר מעולם לא פירסם את מספר העובדים בשני הגופים האלה, את מספר העובדים הבכירים בהם שמקבלים "תנאי מנכ"ל" – ואת סידורי הפנסיה המדהימים שלהם. ביום שהם יפורסמו יתברר שהם יכולים לכבוש לעצמם מקומות בולטים בדו"ח רכלבסקי.

* אנחנו לא רואים דו"ח אקטוארי ממצה ומלא המציג את היקף ההתחייבויות האקטואריות של כל עובדי הסקטור הציבורי המורחב בגין הפנסיות התקציביות של עובדיו. המספרים הם מדהימים: המחויבות האקטוארית גדלה כל שנה במיליארדי דולרים והתנפחה בכ-100 מיליארד שקלים מאז החל להתפרסם דו"ח השכר של הממונה.

זה לא כסף וירטואלי. זה לא רק רישום חשבונאי. זהו ה"תשלום" על חגיגות השכר במגזר הציבורי – שיורגש במלוא עוצמתו רק עוד שנים ארוכות ויוגש כחשבון לתשלום לדור הבא. בעשור הבא יהיו בישראל עשרות אלפי פנסיונרים-מיליונרים מהמגזר הציבורי.

* חלק גדול מעובדי הסקטור הציבורי מבוטחים באמצעות קרנות הפנסיה ההסתדרותיות. לאורך השנים קיבלו עובדי הגופים החזקים והמקורבים הטבות ניכרות מקרנות הפנסיה בצבירת זכויות – העולות באופן משמעותי על ההטבות שצובר עובד "רגיל".

התוצאה היא גירעונות ענק של יותר ממאה מיליארד שקל בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות. קרן הפנסיה הראשונה שהגישה למשלם המסים את החשבון היא קרן פועלי בניין, שהאוצר ייאלץ להזרים לה השנה כרבע מיליארד שקלים. עד סוף העשור יצטרפו עוד שתי קרנות פנסיה לרשימת הקרנות שמשלם המסים יצטרך לממן אותן באופן שוטף.

* מה שבעיקר לא ניתן לראות בדו"ח של הממונה על השכר הוא את היקפי הבזבוז, חוסר היעילות, התפוקה הנמוכה והפריון היורד בחלקים רבים בסקטור הציבורי. רכלבסקי לא מפרסם את המספר הכולל של מקבלי שכר בכל הגופים הציבוריים, עלות שכרם ותפקידם – באופן שניתן יהיה לבדוק את תפוקתם ביחס לאמות מידה כלשהן.

אנחנו רואים שיש אלפי מקבלי משכורות עתק, אבל אנחנו לא יודעים כמה עובדים מיותרים יש בסקטור הציבורי, כמה כפילויות במנגנונים, כמה עובדים שמחויבים לתת למקומות העבודה שלהם רק חלק קטן מיום העבודה, מה ההכשרה שלהם ולכמה מהם מאפשרת המשרה להחזיק עסקים פרטיים נוספים מחוץ לשעות העבודה במגזר הציבורי.

* מה שכן נותן לנו דו"ח הממונה על השכר הוא אינדיקציה מסוימת להערכה שאם היו ניתנות תשובות לשאלות האלה – הן לא היו הופכות אותנו בדרך כלל למשלמי מסים עליזים יותר.

והשאלה היחידה שנותרה פתוחה היא עד מתי יהיו מוכנים המשקיעים בישראל ובעולם להמשיך ולממן את הגירעונות של חברת הענק העונה לשם מדינת ישראל? מתי יגיע הרגע בו הם ידרשו מההנהלה לתת להם דין וחשבון מדויק יותר על הוצאותיה ולבצע רפורמה רצינית בהוצאותיה – לפני שהם יסכימו להזרים לה עוד שקל אחד נוסף.

הטעות של קולבר

קולבר היה צריך, אולי, ללמוד מהניסיון בסקטור העסקי הישראלי: העושר של רוב הקונצרנים ואילי ההון במשק נוצר בעסקים עם המדינה, בשוק המקומי או בחברות שפעלו בשווקים מונופוליים, דואופוליים או קרטלים

 

"ייתכן שטעינו כאשר שמנו את כל הביצים בסל אחד", צוטט יו"ר קונצרן כור, צ'רלס ברונפמן, בכתבה קצרה שהופיעה לפני שבוע ב"ביזנסוויק". ברונפמן התכוון להחלטה של כור להשקיע כמחצית מהונו העצמי של הקונצרן ברכישה של מניות חברת התקשורת אי.סי.איי.

מה שברונפמן לא אמר ו"ביזנסוויק" שכח להזכיר הוא שהסל הזה, שעכשיו מאיים להרוס את קונצרן כור, היה גם אחראי לרוב הרווח העצום שהוא ושותפו, יונתן קולבר, גרפו בהשקעותיהם בישראל במחצית הראשונה של שנות ה-90. מתוך כ-500 מיליון דולר שהרוויחה קבוצת קלארידג' בהשקעותיה בישראל – כ-300 מיליון דולר נבעו מהשקעתה המבריקה במניות אי.סי.איי, שאותה ביצעה ערב פריצתה הגדולה של החברה בשנת 90'. כמה עשרות מיליוני דולרים בודדים שהשקיעה קלארידג' באי.סי.איי, הפכו לכמה מאות בעקבות הזינוק של אלפי אחוזים במניותיה של החברה.

הטעות הגדולה של קולבר מתחילה בהחלטה האסטרטגית והשאפתנית שלקח מיד עם כניסתו לכור. הוא האמין שכדי להמשיך לצמוח צריך כור לצאת לחו"ל: ראשית, להגדיל את ההשקעות בחברות הפונות לייצוא; שנית – לרכוש עסקים בחו"ל באמצעות החברות הבנות היצואניות.

קולבר הונע על ידי ניסיונו הטוב עם ההשקעות באי.סי.איי ובטבע – שתיהן מניות שפרצו במהירות עצומה, והניבו למשקיעים בהן תשואות של אלפי אחוזים במחצית הראשונה של שנות ה-90.

"החשיפה של קונצרן כור למשק הישראלי גדולה מדי", הוא אמר לנו עם כניסתו לתפקיד, "תקופת הצמיחה הגדולה במשק נגמרה, ומי שרוצה לשמור על קצבי צמיחה גבוהים צריך לצאת לחו"ל. תוך שנתיים תהווה הפעילות בשוק המקומי רק 20%-10% מהתיק של כור".

קולבר אמר ועשה: השלב הראשון היה שורה של עסקות בהן מכר הקונצרן אחזקות בחברות מקומיות כמו סולתם, טמבור, גוונים, גרנית ופרי הגליל. מיד לאחר מכן הגיעה העסקה הגדולה ששיקפה יותר מכל את האסטרטגיה החדשה: קולבר מכר לקונצרן כלל את מחצית ממניות מונופול המלט נשר, וקנה ממנו את האחזקות באי.סי.איי.

לא רק ממונופול המלט נשר נפרד כור; בשנה בה הועברה השליטה בכור לידי ברונפמן וקולבר, החל מונופול התקשורת הישראלי בזק להקטין את רכישות הענק של מרכזיות וציוד תקשורת. רוב רווחי כור באמצע שנות ה-90 נבעו ממכירת ציוד של טלרד ותדיראן תקשורת למונופול הממשלתי.

קולבר ניסה ליצור קונצרן מסוג שלא היה קיים בישראל: קונצרן שלא שואב את רווחיו מפעילות מונופולית בשוק המקומי, אלא משווקים בינלאומיים תחרותיים. בתיאוריה הרעיון נשמע מצוין, בעיקר כשהוא מגיע ממשקיע שהצליח לזהות את החברות טבע ואי.סי.איי בעיתוי מבריק. אבל בפועל, הסיכוי להצליח היה כנראה לא גבוה במיוחד.

קולבר היה צריך, אולי, ללמוד מהניסיון בסקטור העסקי הישראלי: העושר של רוב הקונצרנים ואילי ההון במשק נוצר בשוק המקומי, בעסקים עם הממשלה או בחברות שפעלו בשווקים מונופוליים, דואופוליים או קרטליים: אליעזר פישמן עשה זאת בנדל"ן שהוא קנה מהמדינה; הרקנאטים עשו זאת בביטוח, בתקשורת ובמסחר בחברות שנהנו ברובן משווקים בעלי מבנה דואופולי או קרטלי, וכמובן בגיוסי הון בבורסה; שטראוס עשה הכל בשוק המקומי וגרשון זלקינד עשה את זה במכירת שנאים לחברת חשמל.

הרעיון של קולבר להפוך את כור מקונצרן הנשען על שווקים מקומיים ומנצל את המספר הקטן של שחקנים בכל ענף – לקונצרן בינלאומי, היה מאוד שאפתני, חורג מאוד מהדרך בה עשו זאת רוב הקבוצות העסקיות המצליחות במשק עד היום.

לקונצרן גדול או איל הון ישראלי יש יתרונות גדולים כשהם עושים עסקים בשוק המקומי – בנגישות לשלטון, במידע, בקשרים, בגישה לשוק ההון, בטיפול בכלי התקשורת ובקרבה לכל מוקדי הכוח המעורבים בשווקים בהם הם מושקעים. ואולם, כשאיל הון או קונצרן ישראלי פונים אל העולם הם בסך הכל עוד משקיע קטן שנאבק על מקומו – סט הכישורים והיכולות הנדרש שונה לחלוטין; הפוטנציאל התיאורטי הוא אולי גדול מאוד – אך כך גם הסיכון.

אם קולבר היה משקיע את חצי מיליארד הדולר ברכישת גרעין השליטה בבנק הפועלים, לא היתה לו, אולי, ההתרגשות שיש במשחק בשוק התקשורת וההיי-טק הבינלאומי; אבל כיום – הוא היה ישן טוב בלילה.

שיעור ממצה מאדמונד לוי

לא לעתים קרובות מגיע אל ספסל הנאשמים בבית המשפט בישראל נאשם רם מעלה כמו המנכ"ל לשעבר של משרד ראש הממשלה, וגם לא לעתים מזומנות מאפשר פסק דין להציץ אל תוך הנעשה בלשכת ראש הממשלה.

פסק הדין שנתן לפני שבועיים השופט אדמונד לוי בעניינו של שמעון שבס, עמד במרכזה של כתבה נרחבת שפורסמה אתמול במדור הכלכלי של "הארץ". מעבר להיבטים הפליליים, המשפטיים והמוסריים שעולים מספק הדין ומההחלטה לזכות את שבס מקבלת שוחד – מספק פסק הדין שיעור מאלף בעסקי נדל"ן, בפוליטיקה ובנורמות חברתיות.

1.
נדל"ן: מי שרוצה להבין כיצד מתעשרים מנדל"ן ומה ההבדל האמיתי בין יזם מצליח לבין יזם כושל, כדאי שיקרא את פסק הדין או לפחות את הניתוח שלו שהובא כאן אתמול.

התיאור המפורט שמביא לוי לגלגוליו של פרויקט שערי העיר של האחים גיל ודורון שולדנפריי מסביר היטב לא רק כיצד הופכים "בור" לפרויקט נדל"ן המניב בתוך שנים ספורות עשרות מיליוני דולרים של רווחים – אלא בעיקר מהן הנורמות והשיטות המקובלות בענף.

שטח הקרקע שעליו בנו האחים שולדנפריי את פרויקט שערי העיר היה ידוע בכינויו "הבור", בגלל שאיש לא הצליח להפוך אותו לפרויקט נדל"ן – הכל היה תקוע ברשויות התכנון והבנייה.

כן, בדיוק כפי שחששנו הכל מתחיל ונגמר במהלכים שיש ליזם ברשויות השלטון השונות; או אם לצטט את הקבלן עופר מירצקי: "מניסיוני אני יודע שחשוב להכיר את כולם, החל ממחלק התה, מפקח הבנייה, מי שמוציא לך את ההיתרים, את הפקידה שצריכה להעביר את התוכניות ולחתום עליהן – אתה פשוט צריך להכיר את כולם".

כמובן שבהמשך מתברר שצריך הרבה מעבר ל"להכיר" – צריך גם להוקיר וצריך כנראה גם לשלם. השופט לוי חושף שורה ארוכה של שקרים בעדויות של האנשים שהיו מעורבים בפרויקט שערי העיר ובאישורו.

בין השאר אנו למדים על מעורבותם של סגן יו"ר העיר ויו"ר הוועדה המקומית, אברהם כחילה, ועל מעורבותו מנכ"ל משרד הפנים, עמרם קלעג'י. זה האחרון אמנם טוען כי אינו זוכר ששבס פנה אליו בעניין הפרויקט, אך כפי שקובע

השופט: "דבריו היו רחוקים מלעורר אצלי אמון", משום שמכתב התגובה ששבס הכין לעיתונאי שחשף את הפרשה הועבר ללא אחר מאשר קלעג'י בכבודו ובעצמו. ובקיצור נמרץ: למרות שעסקי ניירות ערך הם שמושכים את עיקר תשומת הלב הציבורית בכל הקשור לחשדות לכאורה לשחיתויות – הדיון ברוב הסוגיות הללו הוא קצת נאיווי. הכסף הגדול הוא בנדל"ן, ובנדל"ן הכל מתחיל ונגמר ברשויות התכנון והבנייה השונות ובקשרים שיש לפקידים הבכירים שם עם היזמים.

2.
פוליטיקה: אחד הגילויים המפתיעים בניתוח פסק הדין שהובא כאן אתמול, הוא בכמה מעט כסף שמשולם לפוליטיקאים, ניתן לקבל כל כך הרבה תמורה. גיל שולדנפריי, שהיה ידידו של שבס, תרם 50 אלף דולרים בודדים למפלגת העבודה, אך נהפך, כך מתברר, כמעט לבן בית בלשכת ראש הממשלה.

מי שהיה צריך לקבל הוכחה נוספת לסכנה העצומה שטמונה בתרומות למפלגות, בעיקר כשהן מגיעות מאנשי עסקים – קיבל את פסק דין שבס. השילוב של התרומות הכספיות והידידות של שולדפנריי עם שבס הניב תוצאה מדהימה: שורה ארוכה של פקידים בכירים בזרועות שלטון שונות עסקו מקרוב בפרויקט נדל"ני שאין לו שום ייחוד או תרומה מיוחדת לרווחתם של אזרחי ישראל.

שבס אמנם טען כי הסיוע שהוגש לפרויקט היה במסגרת המדיניות הממשלתית לסייע לקליטת העלייה, אך לאור העובדה שמדובר בבניין המשרדים – ברור כי כל הנוגעים בדבר ידעו שהסיבה היחידה שהפרויקט כה חשוב ללשכת ראש הממשלה היא לא עניינית: "בוא נדבר גלויות, זה גיל שולדפנריי והוא חבר של שבס" הפליא לסכם זאת אליהו סויסה, יו"ר הוועדה המחוזית בירושלים.

3.
נורמות: לאחר שהשופט אדמונד לוי מגולל בפסק דינו את פרשת פרויקט הנדל"ן של האחים שולדנפריי, מעורבותו של שבס בפרויקט ואת ה-150 אלף דולר שהוא קיבל לאחר שעזב את משרד ראש הממשלה, הוא מחליט בסוף פסק הדין לזכותו, בין השאר על בסיס עדות של חתנו של גיל שולדפנריי – מי שהיה חשוד כנותן השוחד.

בכך שלח אדמונד לוי מסר די מביך לכל מי שעקב אחר הפרשה או קרא את פסק הדין. אם מוסיפים לזה את הגיבוי שקיבל שבס מבני משפחתו של ראש הממשלה המנוח והיותו של שבס חביבם של פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי ציבור רבים – מבינים שהבעיה אינה בפוליטיקאים, ביזמים וגם לא בבירוקרטיה או במעורבות הממשלתית. בסופו של דבר מדובר בנורמות חדשות, אולי בעצם ישנות, ששולטות בחברה הישראלית על כל רובדיה, רשויותיה ומעמדותיה.

ניסה לקבל שוחד

מתגובתם של שבס ועורכי דינו אפשר היה להסיק שצדקתו של דרייפוס יצאה לאור סוף-סוף. אבל על מה בדיוק החגיגה? בית המשפט הרשיע את שבס בניסיון ללקיחת שוחד. החוק לא רואה כמעט הבדל בין מי שהורשע לבין מי שהורשע בקבלה. ההבדל העיקרי הוא שהראשון לא הצליח

 

1.
עו"ד יגאל ארנון לא המציא את השיטה, אך אין ספק שהוא הפך אותה למעשה אומנות. הרעיון העומד בבסיס התרגיל הוא שלא פחות חשוב ממה שכתוב בפסק הדין של בית המשפט, הוא איך פסק הדין מצטייר בכלי התקשורת ומאוחר יותר, בציבור בכלל.

מיד בצאתו מהדיון בבית המשפט העליון, שבו ניתן פסק הדין בפרשת ויסות המניות הבנקאיות, הכריז ארנון בפנים מאושרות על הזיכוי הגדול של לקוחותיו מ"האישומים העיקריים". מי שהקשיב באותו יום לראיונות של ארנון ברדיו התרשם שלמעשה חבורת הבנקאים, שהמדינה הגישה נגדם כתבי אישום חמורים מאוד, יצאו זכאים ושרק בכמה עניינים טכניים, לא מהותיים, הם הורשעו.

בפועל, כמובן, הורשעו רוב נאשמי משפט הבנקאים בשורת עבירות פליליות חמורות של מרמה, הפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד, תרמית בניירות ערך וכדומה – עבירות שברוב המדינות המערביות היו גורמות להקאתם מצמרת עולם העסקים.

עו"ד דב ויסגלס חזר שלשום על התרגיל של יגאל ארנון בהצלחה גדולה. דקות ספורות לאחר סיום הקראת פסק הדין התייצב וייסגלס לפני המצלמות והמיקרופונים בפנים עליזות ובישר לאומה על כך שמרשו זוכה מ-80% מהאישומים, והדגיש כי "בעליון, נסלק את יתרת ה-20%". גם מתגובתו של שבס אפשר היה להסיק שמהפך דרמטי התחולל בפסק הדין, צדקתו של דרייפוס יצאה לאור סוף-סוף.

אבל על מה בדיוק החגיגה? בית המשפט המחוזי הרשיע שלשום את שבס בניסיון ללקיחת שוחד בתקופה שבה כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה – אחת המשרות הבכירות ביותר בשירות הציבורי. החוק לא רואה כמעט הבדל בין מי שהורשע בניסיון ללקיחת שוחד לבין מי שהורשע בקבלת שוחד. ההבדל העיקרי הוא שהראשון לא הצליח.

העונש המרבי המוטל על מי שהורשע בניסיון לקבלת שוחד הוא שבע שנות מאסר. לכך יש להוסיף עוד שתי עבירות לא קלות שבהן הורשע המנכ"ל לשעבר של המדינה – מרמה והפרת אמונים.

2.
משיקולים ביטחוניים, רק 400 מלה מתוך פסק דין של 200 עמודים הותרו לפרסום. אבל גם החלק שהותר לפרסום מעורר תמיהות. השופט אדמונד לוי החליט לזכות את שבס מהאישום בגין קבלת שוחד מידידיו הקבלנים גיל ודורון שולדנפריי, על אף שרוב העובדות בכתב האישום התבררו כנכונות: שבס אכן התערב באופן אישי והפעיל לחצים כדי לקדם את פרויקטי הבנייה של השניים ברשויות השלטון השונות, ולאחר שעזב את תפקידו קיבל מהם כמה מאות אלפי שקלים תמורת ייעוץ.

השופט כתב: "בנסיבות רגילות די היה בראיות שהוצגו בפני כדי להניח בסיס להרשעה של שבס". עם זאת הוא לא עשה כן בסופו של דבר: "התברר שבאותה תקופה היתה הוראה של ראש הממשלה רבין להחיש פעולות תכנון ובנייה כדי למצוא פתרון למצוקת הדיור".

האם ראש הממשלה הורה לשבס להחיש פעולות תכנון ובנייה של חבריו הקבלנים? האם הדעת סובלת מצב שבו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, במקום לפסול עצמו מלעסוק באישורים של חבריו, מתערב ישירות בזירוז ענייניהם.

האם ראש הממשלה הורה לשבס לזרז את האישורים לחברים שבדירת אמם הוא התגורר? מה בדיוק קרה שם בדיונים בבית המשפט, שהסיסמה "מצוקת דיור" הכשירה מצב שבו שבס דאג לחבריו הקבלנים ודקה ורבע אחרי שעזב את תפקידו הממלכתי אף קיבל מהם מאות אלפי שקלים.

יצד זכה בניין משרדים מהודר במרכז ירושלים לעלה תאנה משפטי של הדאגה למציאת פתרונות דיור לעולי חבר העמים?

השופט לוי פטר את שבס מהאישום החמור של קבלת שוחד מהקבלנים בנימוק כי התרשם שבאותה התקופה היתה "רוח תזזית במשרד ראש הממשלה". מי שקרא את כתב האישום התרשם אחרת, זאת לא היתה רוח תזזית אלא רוח רעה.

3.
עם כל פסק דין של איש ציבור בשנים האחרונות, הולכת ומאבדת הפרקליטות יוקרה. במלחמה שלה עם פרקליטי הצמרת של עברייני הצווארון הלבן הפרקליטות כמעט תמיד יוצאת כשידה על התחתונה.

אבל, אין לבוא לפרקליטות בטענות – הבעיה איננה אצלה. הבעיה היא הנורמות המתפשטות בציבור ומחלחלות לבתי המשפט. שבס, שהורשע בניסיון לקבלת שוחד, במרמה ובהפרת אמונים ימשיך להיות יקיר הפוליטיקאים וגם לא מעט עיתונאים, כי הוא חזק, יש לו הרבה כסף ויש לו עדיין הרבה חברים במקומות הנכונים. כשהחברה לא מתייחסת בחומרה לעבירות מסוג זה, אין זה מפתיע שגם בבתי המשפט שלנו מקלים בהן ראש, וכתב אישום חמור על קבלת שוחד מקבלנים על ידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה נגמר בהסברים על "רוח תזזית".

העושים לביתם

יש כאלה שאינם צריכים "לבגוד" במדינה, משום שהם ממילא נוהגים בה, או בקרקעותיה, כבתוך שלהם. פקידים בכירים, פוליטיקאים, שבוגדים באמון הציבור, חומסים את קרקעות המדינה, מקצים אותן למקורבים ו"עושים לביתם" – הם עדיין נשארים בתוך הקונסנזוס

 

כששמעון שבס פרש בהפתעה במאי 95' מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הסבירו הפרשנים והמקורבים, כי שבס החליט שהגיע הזמן שהוא "יעשה לביתו". מה זה בדיוק "לעשות לביתו"? למה מתכוונים בכך כל הפוליטיקאים ואנשי הציבור, הפורשים ממשרות עתירות כוח, השפעה וקשרים לעסקים פרטיים. מהו אותו נכס שאיתו הם יוצאים לעולם העסקים? האם זה ידע, מקצוענות, כאריזמה? "לעשות לביתו" הפך אצלנו בשנים האחרונות למונח לגיטימי ושכיח. אנחנו אמורים להאמין, כי עד היום עשה איש הציבור רק למעננו, למען הכלל, למען הציבור; ועתה, לאחר שהעניק שירות נהדר לעם ולמדינה, הגיע הזמן שהוא ידאג גם לעצמו: דגים, חלה ונרות לשבת.

שמעון שבס היה עד שנת 85' עסקן פוליטי – סגן ראש מועצה ויו"ר ועד יישובי רמת הגולן. באותה שנה הוא הצטרף לחבורתו של יצחק רבין, ובשנת 92', עם המהפך בשלטון, קיבל את הג'וב הנכסף – מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "מנכ"ל המדינה", הוא כונה באותה תקופה. במאי 95' פרש לפתע מהתפקיד "כדי לעשות לביתו".

שבס היה כנראה מוכשר מאוד – לא חלפה שנה מאז שהחל "לעשות לביתו", וכבר נמלאו ביתו וחשבון הבנק שלו הוד, הדר ומזומנים רבים. למחרת פרישתו מהתפקיד חיכו לשבס מכונית שרד אמריקאית, נהג צמוד ומשרד מפואר במגדלי התאומים ברמת גן.

כבר בעת כהונתו של שבס כ"מנכ"ל המדינה" היו שמועות לגבי מעורבותו בקידום פרויקטים ואינטרסים של בעלי הון ומקורבים. את מרבית הפעילות ביצע שבס באמצעות האגף למעקב ובקרה, שהוקם במשרד ראש הממשלה כדי לחלץ "פקקים" ביורוקרטיים. על פי החשדות, השתמש שבס במטה זה כדי ללחוץ על בכירים במשרד הפנים ובמינהל מקרקעי ישראל לקדם פרויקטים של מקורבים.

באוגוסט 94' פירסם העיתונאי יואב קווה בעיתון "כל העיר" תחקיר, לפיו סייע שבס לחברת הבנייה ליגד לזרז הליכי תכנון ובנייה ולקבל אחוזי בנייה גבוהים בפרויקט "שערי העיר" בירושלים. שנתיים לאחר מכן החלו רשות לני"ע יחד עם המשטרה לחקור את מקור הכספים שזרמו לחשבונותיו של שבס. על פי החשדות, שגובשו בימים אלה לטיוטת כתב אישום, החל שבס "לעשות לביתו" או לפחות לחשבון הבנק שלו כבר כאשר ישב בלשכת ראש הממשלה, ומיד לאחר שפרש מהלשכה הוא הפך ליועץ מבוקש.

את שירותי הייעוץ שלו העניק שבס לצמד ידידיו הטובים – האחים גיל ודורון שולדנפריי – בעליה של חברת הנדל"ן ליגד. כמו שבס, גם האחים שולדפנריי ("חופשי מחובות") הצליחו בשנות ה-90 לעשות "לביתם" במהירות מרשימה. פרויקט בשם "שערי העיר" בירושלים, אותו רכשו כ"פיל לבן", הפך לפרה חולבת: עבר את כל משוכות הביורוקרטיה במהירות והפך לפרויקט הדגל, שהכניס לחברה רווחים בעשרות מיליוני דולרים. מה שהפך את הפרויקט להצלחה כה גדולה הוא קיצור משמעותי בהליכי האישור בוועדות התכנון והגדלת אחוזי הבנייה – בשניהם היה מעורב מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

כתב אישום טרם הוגש, ושבס יש להדגיש חף מכל פשע, "התנהגותי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה היתה ללא דופי" הגיב. אך התופעה בה הוא חשוד לכאורה ראויה לליבון ציבורי מתמשך, במיוחד כאשר לפרקליטות יש חשדות לכאורה כי היא הגיעה לדרג כה גבוה בשירות הציבורי.

בעלי עניין בחברות ציבוריות, החומסים את קופותיהן, כמו גם מריצי מניות בבורסה, נתפסים אצלנו כסמל להשחתה של המשק, לרעה חולה של הסקטור העסקי. זאת טעות, השחיתות הכלכלית החמורה ביותר מתרכזת בשנים האחרונות בענף הנדל"ן – בתפר שבין הפוליטיקאים ואנשי הציבור לבין יזמי הנדל"ן וקבלניו. העלייה הדרמטית במחירי הקרקעות בישראל בעשור האחרון, גל העלייה הגדול מרוסיה והיציאה ההדרגתית של הממשלה מרוב ענפי המשק הפכו את הקרקע למשאב הלאומי החשוב ביותר. העוצמה הכלכלית הגדולה ביותר נמצאת בידי הפוליטיקאים, הפקידים והעסקנים שמאשרים תוכניות בנייה, שמפשירים, מקצים, מפקיעים ומפצים.

שר האוצר, פרופ' יעקב נאמן, מדבר על הצורך להפחית את שיעורי המס; המפלגות ה"חברתיות" מדברות על הצורך להשתמש במערכת המס כדי לעשות חלוקה צודקת יותר של ההכנסות. אך מנגנון חלוקת ההכנסות הגדול ביותר במשק, אחרי מס הכנסה, הוא הפשרה והקצאת קרקעות ואישורי בנייה.

כלכלת שוחד, קשרים ופרוטקציה שולטים בענף הנדל"ן. מה שמפריד לעתים קרובות בין יזם נדל"ן מצליח ליזם נדל"ן פחות מצליח הוא היכולת של הראשון לקצר תהליכים, לקבל אישורים ולדלג מעל מחסומי הביורוקרטיה במשרד הפנים, משרד השיכון, מינהל מקרקעי ישראל ובעיקר ועדות התכנון והבנייה המקומיות והמחוזיות.

השחיתות והשוחד שולטים בגופים הללו – לעתים הם מתחילים בדרגות הבכירות ביותר במשרדי הממשלה, המינהל, עבור דרך ראשי העיריות והרשויות וכלה בפקידים, מזכירים וב"מוציאים ומביאים" בוועדות השונות. כלכלת השוחד מעוותת לא רק את הנורמות בחברה, אלא גם את הקצאת המקורות במשק. מי שמצליח הוא זה שיודע לשמן את גלגלי הביורוקרטיה ולא זה שעושה את החישוב הכלכלי הנכון. במערכות כלכליות המבוססות על שוחד יורדת המוטיוואציה למצוינות, להתייעלות ולשיפור, וההחלטות מתקבלות על פי שיקולים זרים.

שיעורי המיסוי הגבוהים, העברות המיליארדים החד-צדדיות לקבוצות "ייחודיות", הסקטור הציבורי המנופח – כל אלה הם אמנם אבן ריחיים על צוואר המשק, המונעת ממנו לממש את פוטנציאל הצמיחה שלו. אך כלכלת השוחד גרועה מהם; היא מעוותת לא רק את הקצאת המקורות היעילה, אלא את נורמות החברה והשלטון.

בישראל של 98' רק בוגד כמו נחום מנבר מצליח לאחד את דעת הקהל, את הימין ואת השמאל, את החילונים והחרדים, את החלשים והחזקים; סביב ה"מנברים" עדיין מצליח להתלכד האתוס הישראלי. אך יש כאלה שלא צריכים "לבגוד" במדינה – משום שהם ממילא נוהגים בה, או בקרקעותיה ומשאביה כבתוך שלהם. פקידים בכירים, פוליטיקאים מושחתים שבוגדים באמון הציבור, חומסים את קרקעות המדינה, מקצים אותן למקורבים ו"עושים לביתם" – הם יכולים להישאר בתוך הקונסנזוס. היחס של הציבור אליהם הוא שוויון נפש, התייחסות בתי המשפט היא סלחנית.

טיוטת כתב האישום נגד שבס מאשימה אותו, כי קיבל שוחד של 800 אלף שקלים – חלק מהסכום בהיותו בתפקיד וחלקו לאחר מכן. הפרקליטות מתכוונת להביא בפני בית המשפט כ-100 עדים. שבס יקבל את זכות השימוע.

כאמור טרם הוגש כתב אישום, וממילא לא נפתח המשפט, שבס חף כל עוד לא הורשע מכל פשע והוא אף פוטר את כל ההאשמות בתגובתו שמדובר ב"קשקוש מקושקש". ייתכן שיהיו לו הסברים טובים ללחצים שהפעיל במשרד הפנים ובמינהל מקרקעי ישראל בעניין הפרויקטים של ליגד, כמו גם למאות אלפי השקלים שצמחו בחשבונותיו בשנים אחרונות. מה שבטוח הוא, שהתופעה בה מדובר רחוקה מלהיות בגדר "קשקוש מקושקש".

תם עידן המונופולים?

הצליח לו, לפואד. כותרות ראשיות בכל המדורים הכלכליים, תמונות גדולות של שר התקשורת ומנכ"לו, המכריזים על פתיחת שוק התקשורת, וכמובן – כותרת מתאימה בעיתון של המדינה: "בן אליעזר: תם עידן המונופולים". אלא שלמעשה, שום דבר אמיתי לא קרה אתמול; שום מונופול עדיין לא נשבר; ברוב תחומי הפעילות יעבור זמן רב עד שנראה תחרות, וההחלטות הגדולות על מבנה שוק התקשורת העתידי – עדיין לא נפלו.

1. תפ"א. זה לא תפוחי אדמה והם עדיין לא לוהטים. זוהי התקשורת הפנים ארצית – התחום שלכאורה כן נפתח אתמול לתחרות. פואד חתם על תנאים לקבלת רשיון להפעלת טלפוניה פנים-ארצית.

המתחרות הטבעיות בתחום התקשורת הפנים-ארצית הן, כמובן, חברות הטלוויזיה בכבלים; היחידות שיש להן את "המייל האחרון" – גישה עד הסלון של 70% מבתי האב בישראל. אבל שאלת הזיכיון של חברות הכבלים עדיין תלויה ועומדת, ולא ברור מתי הן יקבלו רשיון תפ"א.

אז מי יקבל? יקבלו חברות שמבקשות להציע תפ"א באמצעות טכנולוגיות אלחוטיות; כאלה שלא דורשות מתיחת צינורות עד לבית כל מנוי, כמו למשל קבוצת יורוקום, המציעה תפ"א באמצעות טכנולוגיית ה-{ .LMDS@\{\ אלא שהמכרזים עדיין לא פורסמו, אף חברה לא זכתה בהם, וגרוע מכך – הטכנולוגיה הזאת לא נוסתה בהיקפים גדולים בשום מקום בעולם. למרות ההכרזות האופטימיות, במקרה הטוב, מדובר בעניין של שנתיים.

2. טלוויזיה רב ערוצית. לכאורה, בתחום זה יש כבר תחרות, עם עלייתה של חברת יס לאוויר לפני חודש. אלא שהניסיון שנצבר בשווקים אחרים מלמד כי תחרות מתחילה רק כשיש בשוק יותר משני שחקנים. שתי הדוגמאות האחרונות הן השוק הסלולרי, שבו התחרות קפצה מדרגה כאשר נכנס שחקן שלישי, ושוק כרטיסי האשראי, שגם בו נפתחה התחרות רק כשהצטרף השלישי.

בינתיים, עליית חברת יס נראית בעיקר כבשורה רעה לחברות הכבלים, ועדיין לא ברור מה גודל הבשורה מבחינת תכנים ומחיר. הסדר ה-{ ,Must-Sell@\{\ שמחייב את חברות הכבלים למכור ליס את הערוצים הפופולריים, יצר מסך די אחיד בטלוויזיה הרב-ערוצית, ועדיין לא חולל מהפכה של ממש בשוק התוכניות.

ייתכן שבעוד חצי שנה, כשחברות הכבלים יוכלו להציע "חבילות" שידורים, תהיה התעוררות ומגוון של ממש בשוק התכנים. אבל הסיכוי היחיד למהפכה בשוק הזה – במחירים ובמגוון – הוא כשיהיה פס רחב זול ואמין, ובעלי התשתיות לא יעמדו עוד בין הצרכנים לספקי התכנים.

3. אינטרנט מהיר. מי שרוצה להבין מה קרה בתחום האינטרנט המהיר בישראל, שיסתכל על חברת נון-סטופ. זאת החברה הראשונה בישראל שאמורה לספק אינטרנט מהיר. היא פועלת כבר כמעט שנה ושורפת כמיליון דולר בחודש.

יש לה הכל לנון-סטופ: יזם עקשן – שמואל דנקנר; בעל מניות שמוכן לממן אותה – חברת מת"ב; מנכ"ל מוכשר – אייל יניב; צוות גדול של עובדים, טכנולוגיה, תשתית, ואולי גם אסטרטגיה. רק דבר אחד אין לה: לקוחות. מדוע? כי לאף אחד אין רשיון לאינטרנט מהיר בישראל – לא לבזק ולא לכבלים.

יש סיבה טובה לכך שאין עדיין אינטרנט מהיר בארץ: במשרד המשפטים חושבים שאם יינתן היום, בלי חקיקה, אינטרנט מהיר לכבלים ולבזק, אחר כך לא ניתן יהיה להסדיר את מבנה שוק התקשורת של עידן הפס הרחב. משרד המשפטים גורס שקודם צריך לתת אינטרנט מהיר לבזק, ואחר כך להגיע להסדר עם הכבלים.

הממונה על ההגבלים העסקיים, לעומת זאת, סבור שצריך לתת את הרשיונות יחד. השורה התחתונה: אם מתן אינטרנט מהיר לבזק יותנה במתן אינטרנט מהיר לכבלים, ומתן אינטרנט מהיר לכבלים יותנה בחקיקה וב"דיון ציבורי", כפי שרוצה משרד המשפטים – אינטרנט מהיר יחכה לשנת 2001.

4. הפרטת בזק. כאן דווקא יש התקדמות – תוך פחות משנה יש סיבות טובות לצפות שתושלם ההפרטה הגדולה בתולדות המדינה. קפיצה של מניות בזק לשווי שוק של יותר מ-5 מיליארד דולר משקפת את ההערכות כי מכירת החברה צפויה לרכז עניין רב.

אבל כדאי לראות איפה ואיך המדינה מצליחה לקדם מהלכים. ההתקדמות בהפרטת בזק הושגה לאחר שהמדינה הבטיחה לכל עובד שיפוטר מהחברה כמיליון שקל, וזאת מעבר לסכומים שיש בקופת הפנסיה שלו.

אם עידן המונופולים באמת היה תם, כפי שאמר אתמול פואד, איש לא היה מעביר בקלות שכזאת 2 מיליארד שקל במזומן לקבוצת עובדים, מהשבעים בישראל.

פצצת הזמן הגדולה והשקטה מכולן

הר השקלים? לא, היום כבר מבינים רוב הכלכלנים ואנשי המשק כי הסטת כספי הציבור לאפיקים שקליים היא תופעה טבעית בשוק הון שבו שוררת אינפלציה נמוכה.

בורסת הנאסד"ק? ייתכן, הגאות העצומה בשוקי מניות הטכנולוגיה אכן עלולה להסתיים יום אחד בנפילה חדה או בתקופת דשדוש מתמשכת שתכה בכלכלה החדשה הישראלית – אבל הנבואה בעניין הזה ניתנה לשוטים גמורים.

קרנות הפנסיה של ההסתדרות? נכון, הגירעונות האקטואריים העצומים שלהם יתפוצצו לנו יום אחד בפנים; זו רק שאלה של זמן עד שהן ייאלצו לקבל חבילת הצלה מהאוצר או להרע משמעותית את תנאי הפרישה למבוטחים. אבל הפצצה הזאת שקטה – כולם מודעים לה ויודעים כיצד היא תנוטרל.

לא, יש פצצת זמן אחת שאינה זוכה אף פעם להתייחסות בשיח הציבורי הכלכלי הישראלי; הסקטור העסקי מתעלם ממנה, משרד האוצר רק מזכיר אותה פעם בשנה, ואפילו בנק ישראל, מי שאמור להיות המצפן והמצפון של המשק, כפי שנהג להגיד פרופ' יעקב פרנקל, גם הוא מחריש.

אבל כמנהגנו מדי שנה, עם פרסום הדו"ח האקטוארי של החשב הכללי באוצר – אנחנו חוזרים אל פצצת הזמן השקטה הידועה בכינויה "החבות האקטוארית של המדינה בגין הפנסיה התקציבית" – ג'יבריש כלכלי שמאחוריו עומדים סכומים עצומים מכדי שנוכל לתפוש אותם.

הסבר קצר מאוד: החיסכון לפנסיה של רוב עובדי המדינה מבוצע באמצעות מנגנון הקרוי "פנסיה תקציבית"; העובד והמדינה אינם מפרישים באופן שוטף חלק מהשכר לפנסיה, אלא רק מבצעים רישום חשבונאי. עם פרישתו של העובד משירות המדינה הוא מקבל את הגמלה שלו ישירות מתקציב המדינה, ולא מכספים שהופרשו לקופה מיוחדת, כמקובל בפנסיה רגילה.

אז מה בכלל הבעיה? מה ההבדל בין פנסיה שמופרשת לקופה מיוחדת מדי חודש, לבין פנסיה שרק "נרשמת" ומשולמת ישירות מתקציב המדינה. ההבדל הוא גדול; משום שמנגנון הפנסיה התקציבית מאפשר למדינה לדחות את התשלומים בגין תשלומי הפנסיה עד למועד הפרישה של העובד, ולהסתיר את ההתחייבויות העצומות שהיא צוברת בגין עובדיה.

הגילוי היחיד להתחייבויות העצומות של המדינה בגין הפנסיות התקציביות ניתן מדי שנה בדו"ח של האקטואר הראשי באוצר, המוגש על ידי החשב הכללי. הדו"ח הזה, למיטב זכרוננו, מעולם לא זכה להתייחסות כלשהי בממשלה או באחת מהוועדות השונות לביצוע רפורמות במשק.

אלא שהמספרים הם מדהימים: מאז שהחל האוצר לפרסם את הדו"חות הללו לפני 7 שנים, הוכפל היקף ההתחייבויות של המדינה בגין פנסיות תקציביות מ-100 ל-200 מיליארד שקלים. כ-40% מסכום זה הם בגין עובדי וגמלאי צה"ל ושאר זרועות הביטחון.

כידוע, המידע על תקציבי השכר של כל זרועות הביטחון הוא חלקי מאוד, מנימוק מוזר של סודיות. מי שרוצה לקבל אומדן לגבי הנטל של המערכת הזאת על משלמי המסים מוזמן להרהר בשני מספרים: 45 מיליארד שקלים, שהם המחויבות הכוללת לפנסיונרים של המערכת, ועוד כ-35 מיליארד שקלים לעובדים הפעילים.

באמצע שנות ה-90, כשהאוצר החל לפרסם את נתוני המחויבות האקטוארית בגין פנסיה תקציבית, קשה היה לתפוש את המשמעות של המספרים – הם נראו גדולים, אך חסרי משמעות.

עכשיו זה מתחיל להשתנות: הקפיצה בשכר בסקטור הציבורי בשנים האחרונות – יחד עם הגידול בהיקפו – החלו להצטבר. התוצאה היא שהתשלומים השוטפים, במזומן, בגין הפנסיות התקציביות, צמחו במהירות והם מתחילים להוות נתח ניכר מהתקציב ומהתוצר.

כשהאוצר התחיל לפרסם את הנתונים הסתכמו התשלומים השוטפים בגין הפנסיות ב-2 מיליארד שקלים; השנה הם כבר יגיעו ל-7 מיליארד שקלים ובתוך 5 שנים ל-8.5 מיליארד שקלים.

אבל אם המספר 8.5 מיליארד שקלים נראה לכם מפחיד – יש לנו חדשות רעות עבורכם; זוהי תחזית המבוססת על אומדני האוצר, והניסיון מלמד כי התחזיות של האוצר תמיד אופטימיות – המספרים בפועל, מדי שנה, גבוהים כמעט תמיד מהתחזיות.

נגיד בנק ישראל, ד"ר דוד קליין, הירשה לעצמו לחרוג בשבוע שעבר מסגנון האנדרסטייטמנט הרגיל שלו, ואמר כי ההחלטה של ראש הממשלה, אהוד ברק, לקבוע יעדי גירעון ואינפלציה ארוכי טווח, יביאו את המשק הישראלי בתוך כמה שנים אל "תנאי מאסטריכט" – הפרמטרים הכלכליים הקשוחים של מדינות האיחוד האירופי.

אבל האמת היא שבתנאי מאסטריכט יש פרמטר נוסף, שתמיד זוכה למעט התייחסות: שיעור החוב הממשלתי כאחוז מהתוצר. לכאורה, החוב ממשלתי השקול לתוצר של ישראל עושה את דרכו בצעדים ברורים לכיוון היעד של מאסטריכט – 60%. אבל, אם תוסיפו לזה את ה-200 מיליארד שקלים שהם המחויבות האקטוארית לעובדי המדינה – נגלה כי הדרך למאסטריכט ארוכה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. ובמלים אחרות: ככל שיחלוף הזמן נגלה כי הנטל של הסקטור הציבורי על הסקטור הפרטי גדול בהרבה ממה שחשבנו.

האזרח לנדאו למען האזרח אוברקוביץ'

לא שמענו הרבה את קולו של יו"ר חברת החשמל אלי לנדאו מאז שמונה לתפקידו. אבל אתמול היה לו משהו חשוב להודיע לאומה: "בכוונתי לסייע בהגנתו המשפטית של יו"ר מזכירות עובדי חברת החשמל יורם אוברקוביץ' – גם כיו"ר החברה וגם כאזרח פרטי".

כל הכבוד ללנדאו, גם כיו"ר וגם כאזרח. הוא רואה איש במצוקה והוא מיד מושיט לו עזרה. העיקר שעוזרים לחברים.

למי שלא זוכר, נגד אוברקוביץ' הוגש כתב אישום בחשד לקבלת שוחד מבעל חברה שניהלה חנויות רווחה ששיווקו מוצרים לגופים מוסדיים ופעלו בשוק השי לחגים. במלים אחרות – אוברקוביץ' נחשד שהשתמש בתפקידו כיו"ר ועד
העובדים כדי להשיג לעצמו טובות הנאה אישיות.

כתב האישום נגד אוברקוביץ' הוגש במסגרת כתב אישום נגד ארבעה בעלי תפקידים בגופים מוסדיים, בהם חברי ועדי עובדים, המואשמים בלקיחת שוחד. חוט השני המקשר בין הארבעה הוא הנאשם החמישי, פנחס עציוני, שהיה בעלים של חברה שעסקה בעיקר בניהול חנויות רווחה לאותם גופים מוסדיים, ובאספקת שי לחג לאותם גופים.

בכתב האישום נטען כי עציוני הציע לאוברקוביץ' בתחילת 93' לערוך קניות בחנויות הרווחה מבלי לשלם תמורתן, והוראה כזו נמסרה לעובדי החברה. לטענת התביעה, הקניות של אוברקוביץ' נערכו בחנויות הרווחה בתל אביב בסכומים של בין 300 ל-1,000 שקלים לקנייה. במהלך ארבע שנים מימן עציוני את אוברקוביץ בסכום שנע בין 33 אלף ל-220 אלף שקלים.

עוד נטען כי החל ממחצית 95' ועד יולי 97' קיבל אוברקוביץ' פעמיים בחודש עשרה ארגזי משקאות וכן ארגזי מזון ומשקאות בשביל ברביקיו שערך. זו לא הפעם הראשונה שדרכיהם של אוברקוביץ' והחוק מצטלבות. לפני 3 שנים הוא הורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד. הוא הגיש ערעור שעדיין תלוי ועומד. ההאשמות החמורות נגד אוברקוביץ' לא מעניינות במיוחד את לנדאו. כמו כל בכירי חברת החשמל בשנים האחרונות וכמו רבים מהפוליטיקאים בישראל, הוא ממשיך במדיניות ההתבטלות בפני אוברקוביץ' ועובדי חברת החשמל.

כאשר מוגש כתב אישום נגד אחרון עובדי המדינה בעבירה שיש עמה קלון, הוא מיד מושעה מתפקידו עד שמסתיימים ההליכים נגדו. אלא שאוברקוביץ' אינו עובד מדינה – הוא יו"ר הוועד, מה שאיפשר ליועץ המשפטי של חברת חשמל להנפיק חוות דעת שקובעת שלא ניתן להשעות אותו.

כמובן שההיגיון הפשוט אומר את ההיפך: קשה לחשוב על משרה יותר ציבורית מאשר יו"ר ועד העובדים של חברה ממשלתית כמו חברת חשמל. אם החוק לא מאפשר זאת, יו"ר חברת החשמל היה צריך ליצור את התנאים שימנעו מאוברקוביץ' להמשיך ולהחזיק בתפקיד הציבורי כאשר תלויות ועומדות נגדו האשמות כה חמורות.

אבל ללנדאו יש תוכניות אחרות: הוא תומך באוברקוביץ', הוא תורם לו כסף והוא גם מכריז כי הוא עושה זאת מתוקף תפקידו כיו"ר החברה. האם ייתכן שבדרך זאת הוא מבטיח לעצמו שהשליטה בחברת חשמל, שהיתה לאורך השנים בעיקר בידי יו"ר הוועד, תתחלק עכשיו עם יו"ר הדירקטוריון?

כאן צריכה להיכנס לתמונה רשות החברות הממשלתיות. פרשת אוברקוביץ'-לנדאו היא הזדמנות לקבוע נורמות חדשות לסדרי המינהל בחברת חשמל: חברה שמגלגלת מיליארדים של דולרים מדי שנה – אבל בכל פעם נדמה מחדש שהיא מנוהלת כלטיפונדיה פרטית של מנהליה ועובדיה.

הסיפור של המשק שרצה להיות תחרותי

הנה הסיפור על משק ריכוזי וקטן שרצה יום אחד להיות גדול יותר, תחרותי יותר ומתקדם יותר.

במשך שנים נשלט אחד הענפים הגדולים במשק על ידי שני שחקנים גדולים. לכאורה, השניים קיימו ביניהם "תחרות עזה", אך לאמיתו של דבר הם חלקו ביניהם את השוק בנחת, גבו עמלות גבוהות תמורת שירות נמוך והציגו מדי שנה לבעלי מניותיהם רווחים יפים.

אלא שהמשק השתנה, רשויות הפיקוח החלו לאמץ את הנורמות והתפישות השולטות בעולם, בעיקר בארצות הברית, והחלו להטיף לרפורמות מבניות, לפירוק מונופולים ולסיוע לשחקנים חדשים שרוצים להיכנס לשוק ולהכניס בו תחרות. ואכן, בוקר אחד קם שחקן שלישי ואומר: "אני רוצה, אני יכול, אני אביא את המהפכה".

מה שאיפשר לו כמובן לקום הוא לא רק הרוח הגבית שקיבל מרשויות הפיקוח, אלא בעיקר הצמיחה החזקה במשק בשנים האחרונות, שיצרה שורה של גורמים עסקיים חדשים שיש להם את המשאבים והיכולת להקים חברה כזאת ומוכנים לעשות את מה שלפני עשר שנים היה בלתי אפשרי – לצאת נגד הענקים השולטים בשוק.

החברה הקטנה קמה ואכן שינתה בן ליל את כל כללי המשחק: העמלות ירדו פלאים ושירותים שונים, שבעבר היה "ברור מאליו" שניתן, כדאי או הכרח לדרוש עליהם כסף טוב הוצעו לפתע בחינם או במחירים אפסיים. הציבור חוגג, העיתונות מריעה, המנכ"ל הדינמי מחייך בעיתון, היו"ר מפזר סיסמאות קליטות.

שני הענקים נכנסים להלם: הרעיון של תחרות זר להם, אך מהר מאוד הם מתעשתים: הם חותכים מחירים ויוצאים לקרב אכזרי נגד המתחרה הצעיר שמתחיל לאבד דם במהירות. זה האחרון זריז ונחוש, הוא מגובה על ידי בעלי מניות חזקים, אבל גם הם רוצים לראות את האור בקצה המנהרה.

בינתיים הרגולטורים, כלומר הממשלה, ממשיכים במאמציהם להגביר את התחרות במשק: הם מורים לשני בעלי המניות באחת המתחרות הגדולות והוותיקות לפרק את השותפות ביניהם, שפוגעת לדעתם בתחרותיות בענף ומכאן פוגעת בצרכנים. השותפות מתפרקת אך לפתע השותף הבכיר בה מוצא עצמו מחוץ לחברה, מחוץ לענף שהוא לא רק מקור הכנסות ורווחים מהגדולים שלו במשך שנים ארוכות, אלא בעיקר ענף אסטרטגי וקריטי לתחום פעילותו.

הוא מכריז מיד כי יקים חברה חדשה, רביעית בשוק, שתהיה יותר חכמה, יותר יעילה ועם יסודות טכנולוגיים טובים יותר. הפרשנים צוהלים, הרגולטור מרוצה – הנה התחרות עולה מדרגה נוספת.

אלא שאז מתברר שהחיים בסקטור העסקי הרבה יותר מורכבים: השותף הבכיר, שאיבד את השליטה בחברת כרטיסי האשראי, מתחיל להרהר במה שנראה בלתי אפשרי: הוא יחבור לחברה השלישית, זאת הקטנה שקמה לא מכבר, זאת שבה הוא נלחם באכזריות עד לפני רגע.

והחברה הקטנה? היא כמובן נושמת לרווחה. בעלי המניות שלה איבדו מזמן את הסבלנות; עם כל הכבוד לתחרות, מה שמעניין אותם זה איך יוצאים מההרפתקה הזאת ברווח: הצרכן מעניין אותם כשלג דאשתקד, הם רואים חבל של הצלה – וממהרים להיתלות בו.

לכאורה, זהו הסיפור של המו"מ שהחל בשבוע שעבר בין שלמה פיוטרקובסקי, מנכ"ל הבנק הבינלאומי, לבין גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי; שני מנהלים שעד לפני שבועיים אחזו זה בגרונו של זה, כאשר הראשון צועק "תחרות", "תחרות" וקורא לציבור ולממשלה לעזור לו, והשני צועק "אתה קטן, אתה קטן – אין לך סיכוי לשרוד".

לכאורה, זהו סיפורה של חברת אלפאקארד שהבטיחה לציבור מהפכה בתחום כרטיסי האשראי, שהסבירה לו שהבנקים הגדולים, בל"ל ופועלים, עשקו אותו במשך שנים ושהגיע הזמן להשתחרר מכבליהם. עכשיו היא מנהלת מו"מ להכניס את בל"ל כשותף, צעד שבמוקדם או מאוחר יביא כנראה גם לשינוי צביונה של החברה – ולא בכיוון שהצרכנים היו רוצים לראות.

לכאורה, זהו הסיפור על הבנק הבינלאומי ועורק – שני גופי ענק, עם משאבים כספיים אדירים, ידע, ניסיון ויכולת בתחומי הפיננסים והמידע, שחשבו שהם יביאו את בשורת התחרות אך מהר מאוד החליטו שלא יצליחו לעמוד מול שני ענקי המשק הוותיקים – ויזה כ.א.ל וישראכרט. וכך, למרות הכרזותיהם כי בסוף הם ינצחו, הם לא יחכו רגע אחד וברגע שיש הזדמנות לדלל את חלקם בחברה, להכניס את השחקן הגדול, הכבד, השבע והשמן שלפני רגע נראה כמסמל את "העבר" – הם רצים אליה.

לכאורה, זהו סיפורו של ענף כרטיסי האשראי שהחל לעבור תהליך מואץ של הגברת התחרותיות בעזרתו של הרגולטור, אך מהר מאוד התברר כי מבנה השוק הבנקאי הוא עדיין כזה שקשה מאוד לשחקנים חדשים לפעול בו: שני הבנקים הגדולים חונקים בשיטות שונות ומשונות כל ניסיון לתחרות.

לכאורה, זהו סיפורה של אלפא-קארד, אך למעשה זהו סיפורו של המשק הישראלי – משק שכבר מבין שתחרות היא המנוע החשוב ביותר של צמיחה, קידמה וגלובלזיציה, אך המבנה ההיסטורי הריכוזי שלו עדיין עוצר אותו, או לפחות מאט אותו בנסיונותיו להתקדם אל עולם תחרותי יותר, הוגן יותר, טוב יותר.