זעקי ארץ אהובה

השופט רוזן זעק את זעקתם של מיליוני ישראלים שהודרו משליטה על עתידם

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2322610

המועדון ששולט במדינה מגיע לאילנה דיין

כאשר ערוץ 2 מקדיש חצי שעה בפריים־טיים למועדון הבנקים והטייקונים – המסר ברור

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2310730

האם פורבס צודק? כלכלת ישראל ומחירי הדיור הם בועה?

 

 

 

 

אתר האינטרנט של ״פורבס״ העלה היום כתבה ארוכה ומעניינת על הכלכלה הישראלית. אני מנחש שהכתבה תתורגם או תוזכר בשעות ובימים הקרובים ברוב אתרי האינטרנט בישראל.  הנה הלינק לכתבה – אבל מאחר ואנחנו בעידן הטוויטר אני אקצר לכם את העניין לפחות מ-144 תווים:

הכותב טוען שכלכלת ישראל היא בועה. מה שמנפח את הבועה הם מחירי הנדל״ן, ההיי-טק והריבית הנמוכה. תגליות הגז, הוא טוען מנופחות ויתרמו מעט לכלכלה. לקינוח הוא גם טוען שסטנלי פישר הוא סוג של בלוף.

כמה מילים הקדמה. המאמר הזה, כמו רוב הדברים שמתפרסמים באתר פורבס הוא אינו עמדת המערכת וספק גם אם עבר עריכה כלשהי. המודל של פורבס מזה כמה שנים באינטרנט הוא לפתוח את הפלטפורמה לכל מי שרוצה לכתוב ויש לו איזה רקע רלוונטי או שמביא תנועה לאתר.

המאמר עצמו כולל לא מעט אי דיוקים בנתונים – ולא בטוח שיש מאחוריו הרבה מאוד ניתוח כלכלי.

אבל אחרי שאמרתי את זה – אני חושב שלמאמר הזה יש עדיין משמעות. מה שמעניין במאמר הוא שהוא חורג מהקלישאה הרגילה בה ישראל היתה מוצגת בעשור האחרון בעיתונות הכלכלית הבינלאומית.  הסיפור היה עירבוב של סטארט-אפ ניישן, כאן כולם יזמים היי-טק. ומי שלא יזם היי-טק הוא כנראה חרדי או ערבי או יהודי שעסוק במלחמות דת. יש כמובן כאן מצב מלחמה. ולמרות מצב המלחמה אנחנו פלא כלכלי.

גם בישראל מכרו חלק מהעיתונים את הבלוף הזה עד למחאה החברתית. מאז השתנה הנרטיב הישראלי. העיתונות הבינלאומית עדיין לא תפסה את העניין ורק בשנה האחרונה, נדמה לי, היא מתחילה להבין שהסיפור של הכלכלה הישראלית הוא לא כה ייחודי לישראל – אלא דומה יותר למה שאפשר למצוא במדינות אחרות בעולם.

לפני שבועיים בלומברג פרסם לפתע כתבה על העוני בישראל ועכשיו מגיעה הכתבה הזאת של פורבס. יש סיכוי שבקרוב יתעוררו גם העיתונים היותר מכובדים כמו הניו יורק טיימס והפייננשל טיימס ואולי אפילו האקונומיסט ויספרו לקוראים שלהם את הסיפור הכלכלי האמיתי של ישראל – זה שרוב תושביה מכירים.

עניינית לגבי המאמר של פורבס. אני מסכים איתו לגבי הנדל״ן. בועת הדיור מנפחת את תקבולי המסים של הממשלה, יוצר תחושת עושר אצל ישראלים רבים וממשכנת את העתיד של דור שלם שקונה דירות ביוקר. לגבי הגז – גם כאן אני מסכים. הגז לא ישנה את מדינת ישראל והוא מביא עימו גם סכנות להשחתת השלטון ושאלות לגבי הכוח הכלכלי האדיר של יצחק תשובה והשאלה לאן יילכו תקבולי המסים. אנחנו לא נורבגיה ובינתיים זה לא הולך לכיוון טוב.

שאלה יותר מטרידה היא מה שפורבס אומר לגבי שוק ההייטק הישראלי. נקודת ההנחה של הכותב היא שיש בועת היי-טק אמריקאית ואנחנו נהנים ממנה. אני נוטה להסכים עם העניין של בועת הייטק הגלובלית – אבל אני לא יודע מתי היא תתפוצץ ומה יהיה עומק המשבר בישראל. לישראל יש כאן יתרון לקוטן, אנחנו ממהרים להתאים את עצמנו.

בכל מיקרה. הנרטיב החדש של פורבס, שחלקו מוכר לקוראי המרקר מהשנה האחרונה יחלחל כנראה יותר למיצוב של ישראל בעולם. קצת פחות קלישאות וקצת יותר מציאות כלכלית. מהפיכת התודעה התחילה בישראל ואך טיבעי הוא שאחרי כמה שנים היא גם תתבטא בדרך בה אנחנו נתפסים בעולם.
photo

אילנה דיין, רקפת רוסק עמינח וביטוחי הבריאות

עד לפני כחמש שנים נהגתי לפרסם בסיום כל שנה אזרחית 10 תחזיות לשנה הבאה. בשנים הראשונות שעשיתי זאת היה לי מזל ופגעתי בשמונים או תשעים אחוז מהתחזיות. ואז יום אחד נגמר המזל  – חצי או יותר מהתחזיות נכשלו. הפסקתי לתת תחזיות.

בתחילת 2014 חזרתי להרגל של התחזיות ופרסמתי רשימה של 10 דברים שיהיו על הא׳גנדה הציבורית בשנה הקרובה.  אלא שזאת לא בדיוק ״תחזית״ אלא קריאת כיוון לדברים שאני חושב שצריכים להיות על סדר היום הציבורי; דברים שאני מתכוון לעסוק בהם ודברים שאני חושב שהעיתונאים במרקר (ואולי גם בעיתונים אחרים יצטרפו) יעסקו בהם.

בימים האחרונים אפשר לסמן כבר שתי הצלחות קטנות. לא חלפו עוד 4 חודשים מתחילת השנה וכבר שני סעיפים מהאג׳נדה שלנו לשנת 2014 מתממשים:

בסעיף 2 בטור התחזיות כתבתי:

2. המועדון. כנופיית המאכערים הקטנה שהשתלטה על הדמוקרטיה והשוק החופשי תתחיל סוף־סוף להתכווץ לגודלה האמיתי – בכל הקשור למעמדה החברתי. רחוקה הדרך משבירת כל המונופולים הגדולים, והבנקים הגדולים ימשיכו לתפוס נתח מנופח והרסני מהדמוקרטיה ומשוק הפיננסים, אבל הלגיטימציה הציבורית לכוחניות, לגזל ולשיטת ההון־שלטון תלך ותישחק. ח"כים, רגולטורים ועיתונאים שהתרגלו בחמש השנים האחרונות להתרפס בפני המועדון יגלו שזה כבר פחות אופנתי. בפעם הבאה שטייקון או מנכ"ל בנק יחתן את בנו או בתו, הם לא ירוצו להצטלם ולהתחכך בחבורה של יונקי ערך שכל הצלחתם נובעת ממבנה רקוב ולא תחרותי של המשק ומאליטות חדשות מיליטנטיות ומסואבות.

והנה בשבוע שעבר, לא יאומן, אילנה דיין עשתה לי את היום, השבוע ואולי החודש. לראשונה בתולדות ערוץ 2 היא העלתה לדיון בכתבה עם מנכ״לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח את קיומו של ״המועדון״, את הנזק האדיר שהוא גורם למשק ואת שיטות פעולותיו.  ומה שהכי חשוב – ושאפו גדול לאילנה עליו  – הוא שהיא ידעה להסביר שלא מדובר בתופעה כלכלית בלבד אלא בתופעה חברתית – ולכן היא שאלה שוב ושוב ושוב את רקפת רוסק על החתונות והאירועים של הטייקונים אליהן היא הלכה.  אפשר לרשום V קטן על סעיף 2.

בסעיף 8 בטור ״הא׳גנדה לשנת 2014״ כתבתי:

״8. מערכת הבריאות. המאבק על השר״פ ותחקיר "עובדה" על התיירות הרפואית ימקדו את הדיון בקבוצות האינטרס החזקות הפועלות במערכת הבריאות, ובראשן חברות הביטוח הפרטיות, הספקים, המתווכים, הרופאים הבכירים והשחקנים במערכת שהתעשרו דרמטית בעשור האחרון. הציבור יתחיל להבין את הסכנה האדירה באמריקניזציה של מערכת הבריאות, ויתהה מדוע כוחות השוק יוצרים תמריצים מעוותים בכלכלת הבריאות, שמפרקים את הלכידות החברתית ומגדילים את האי־שוויון. חיזוק מערכת הבריאות הציבורית יהיה האג׳נדה המרכזית. יש צורך בשינוי בכל חלקי המשוואה: מקור המימון – הביטוחים שמתנפחים בקצב מסחרר ומזינים את המערכת הפרטית; המחירים (תעריפים) – שתופחים בקשר ישיר לשכר הרופאים; ושכר הרופאים – שנמצא בסחרור שבו השוק הפרטי מושך את הציבורי ולהפך, עד שההוצאה הלאומית על בריאות מתנפחת, האי־שוויון גדל ומערכת התמריצים מתעוותת.

והנה זה קורה ובגדול. סוף סוף מתנהל בשבועיים האחרונים דיון ציבורי רחב בנושא מערכת הבריאות בלי השיח הרגיל על ״אוצר מול רופאים״ או ״אוצר מול אחיות״ – אלא דיון על המבנה המורכב של מערכת הבריאות ומדוע הוא משרת את קבוצות האינטרסים בכלל ואת חברות הביטוח בפרט. אני חושב שהדיון הזה יואץ בימים הקרובים – וכדאי מאוד לעקוב אחרי כל מילה שכותבת בנושא רוני לינדר גנץ – העיתונאית של ״כלכלת בריאות״ של המרקר שמובילה את הנושא הזה מזה 5 שנים.

יש לנו כמובן עוד כיברת דרך אדירה לעשות בשאר הנושאים שלהם יש לי אובססיה: מבנה שוק העבודה בישראל, מליציות המיסוי, תקציב הביטחון, הרגולציה השבויה בישראל, קבוצו האינטרסים המיוחדות ובועת הדיור. אבל אפשר להיות קצת אופטימיים השבוע. מהפיכת התודעה צוברת תאוצה.

 

האם יתכן שארצות הברית וישראל מרמות את העולם בקשר לאירן?

אני לא מומחה לביטחון, דיפלומטיה ויחסים בינלאומיים ולכן אני לא כותב על הנושאים האלה כמעט. המקום היחיד בו אני כותב על נושאי ביטחון הוא בהקשרים הכלכליים. הקוראים מכירים את הדעה שלי שמאחורי מדיניות הביטחון של ישראל יש אינטרסים כלכליים עצומים ושמערכת הביטחון בישראל עסוקה בלהגדיל ולשמור על תקציבה ועל האינטרסים של  חבריה – לא פחות ממה שהיא עסוקה בביטחון המדינה.

אחת השאלות המעניינות בהקשר הזה היא על מה בדיוק נשרפו 10-15 מיליארד שקלים בעשור האחרון ב״היערכות לאירן״. לפני כשנה  חשפתי פרוטוקול מדהים של שיחה אישית של אהוד ברק וגבי אשכנזי (בתקופה שהם עוד דיברו) בה השניים מדברים על החזית האיראנית – ומשלבים בשיחה הזאת גם אמירות על הטקטיקה בה הם רוצים למכור לנתניהו גידול נוסף בתקציב הביטחון.

לפני חודשיים יצא בארצות הברית ספר של היסטוריון ועיתונאי בשם גארת׳ פורטר שטוען שרוב הדברים שהמדיה מוכרת לנו על תוכנית הגרעין האיראנית הם בלוף מוחלט. שלאירן אין שום כוונות צבאיות מאחורי תוכנית הגרעין שלה.

אין לי שום יומרה לקבוע את דרגת המקצועיות והאמינות של גארט פורטר וטענותיו. צפיתי לא מזמן בהרצאה שנתן ואני חושב שזה שווה עיון ודיון. היה נחמד אם היינו מקבלי התייחסות לעניין הזה מאחד מהעיתונאים הישראלים שאמורים להתמצא בנושא הזה. בינתיים העיתונות הישראלית מתעלמת וגם בעיתונות האמריקאית יש מעט איזכורים לספר.

הנה ההרצאה האחרונה שלו. [youtube id="f9A5zvFisMs" mode="normal" align="center"]

אשמח לקבל תגובות לנושא מאנשים שמתמצאים בנושא.

 

 

כוכב הרוק הכלכלי של 2014

בתום ההרצאה עמדו עשרות אנשים בתור, בשקט, וחיכו שיחתום להם על סיפרו. המחיר אגב לא זול במיוחד.

בתום ההרצאה עמדו עשרות אנשים בתור, בשקט, וחיכו שיחתום להם על סיפרו. המחיר אגב לא זול במיוחד.

לא היה לי ספק בעניין הזה כבר לפני חודשיים – אבל הערב השתכנעתי סופית. תומס פיקטי הולך להיות כוכב הרוק הכלכלי הגדול ביותר של 2014. הכלכלן הצרפתי שכותב על אי שיוויון ועל הריכוזיות של העושר הגיע השבוע לסיבוב הופיעות בארצות הברית לרגל הופעת סיפרו   Capital in the 21st Century – והוא מתקבל בכל מקום שאליו הוא מגיע כמו כוכב רוק. לפני 3 שעות הוא נתן הופיע חמישית או שישית ב-72 השעות האחרונות – הפעם בחנות הספרים של הארווארד. החנות היתה מפוצצת, אי אפשר היה להכניס סיכה. עשרות אנשים צבאו על הדלתות. מי שלא הצליח להיכנס או להתקרב לחדר ההרצאה היה דבוק למסוכי טלויזיה שמפוזרים בחנות. פיקטי סיפק לקהל את מה שהם באו לשמוע: תיזה סדורה וברורה מדוע אי השיוויון בעולם הוא לטענתו תוצר של הקפיטליזם וגם אם נטפל בכל כשלךי השוק המרובים – ההון ימשיך להתרכז בידי מעטים ולכרסם בדמוקרטיה. לשיטתו יש רק דרך אחת לעצור את תהליך האוליגרכיזציה והוא מיסוי פרוגרסיווי גלובלי. לשאלה החוזרת ועולה בכל המפגשים האם יש סיכוי למס כזה הוא משיב שההיסטוריה מוכיחה שבשלב מסויים המערכת הפוליטית נאלצת להגיב לציבור הרחב – וזה יגיע. המסרים של פיקטי ירגיזו מאוד לא רק את האלפיון העליון אלא כלכלנים רבים שמאמינים שמסים גבוהים מחסלים כלכלות ומיטיבים בעיקרי עם מקורבי השלטון. אבל מה שבטוח הוא שפיקטי הולך להשפיע משמעותית על הדיון הכלכלי בארצות הברית ובעולם כולו בשנה הקרובה. (לחצו כאן לראות קלפי וידאו קצר באיכות נמוכה פיקטי).

האם ארצות הברית היא אוליגרכיה?

 

דמוקרטיה או פלוטוקרטיה?

את הכתבה הראשונה על תהליך השתלטות העשירים על הפוליטיקה בארצות הברית פרסמתי לפני כמעט עשר שנים. התמונה לא היתה אז ברורה – כפי שהיא היום, אבל מכל הכיוונים הופיעו אינדיקטורים מטרידים. המקום הראשון הבולט  בו ראיתי את התהליך היה דווקא בשוק המניות, שם החלה אופנה של חברות שמכרו מותגים יקרים להחריד.

הפעם הראשונה שבה הצגתי את השאלה הזאת לאיש עסקים אמריקאי היתה לפני 3 שנים.

אני מודה. התשובה המהירה שלו הפתיעה אותי. הוא לא היסס ומייד ענה: ״ארצות הברית נעה בהדרגה לכיוון של פלוטוקרטיה״.

אבל מה שיותר הפתיע אותי היה, מה שגיליתי שנה לאחר מכן בחיפוש בגוגל. כאשר הקלדתי את שמו של המרואיין עם המילה Plutocracy  – התוצאה הראשונה שהתקבלה היתה הראיון שהוא העניק ל-  TheMarker  – ללמדנו, עד כמה השאלה הזאת היתה באותה תקופה לא ״פוליטיקלי קורקט״. העיתונאים האמריקאים לא רצו לשאול את וורן באפט את שאלת טריליון הדולר: האם ארצות הברית היא באמת דמוקרטיה, או מדינה שמנוהלת על ידי העשירים ולמען העשירים. גם הבוקר, אם תערכו את החיפוש הזה – התוצאה הראשונה עדיין תהיה אותו ראיון משנת 2011 עם וורן באפט בביקורו במזרח הרחוק.

חלפו 3 שנים – ומה שהיה אז בשוליים של השיח הציבורי – הופך עכשיו למרכזו. כלכלנים, אקדמאים, אנשי עסקים ופוליטיקאים, שהתעלמו במשך עשור או שניים מהפיל הענק שבחדר,  מתחילים להודות במה שבאפט אמר: הדמוקרטיה היא פיקציה – קבוצות האינטרסים שולטות.

 

המחילות התת קרקעיות – שם נקבע הכל

 

 

אני לא חושב שיש נושא שהקדשתי לו יותר טורים ומחשבה בחמש השנים האחרונות מאשר ״קבוצות אינטרסים מיוחדות״ – special interest group – אני חוזר וכותב על הנושא הזה, כי אני חושב שהוא קריטי ויש לי מטרה ברורה: אני רוצה שהציבור הישראלי יבין, שרוב הפוליטיקה אליה הוא נחשף  בטלוויזיה ובעיתונות הפופולרית (מקורות המידע העיקריים של 99% מהציבור על המערכת הפוליטית) היא בלוף מוחלט. מסך עשן, מופע של קרקס – כאשר מאחורי הקלעים מתבצע האקשן האמיתי: קבוצות האינטרסים הישראליות החזקות מעצבות את החוקים, התקנות, התקציבים, התפיסות והסנטימנט בהתאם לאינטרסים שלהן.

גרוע יותר מהחוקים והתקנות שקבוצות האינטרסים המיוחדות משפיעות עליהם – הם הנושאים שלעולם אינם מגיעים לדיון ציבורי אמיתי, בגלל קבוצות האינטרסים. שתי הדוגמאות הבולטות הן כמובן מערכת הבנקאות הישראלית, שגובה ״מס בנקאי": של 50 מיליארד שקלים מהציבור, חלק גדול ממנו רנטה דו-אופוליסטית,  ומערכת הביטחון שגובה מס של 70 מיליארד שקלים מהציבור עם אפס ביקורת ציבורית ממשית על הוצאותיה.

אלא שלא מדובר בתופעה ישראלית, כמובן. לישראל יש מודל הערצה וחיקוי גרוע הרבה יותר: ארצות הברית.

בשנים האחרונות אפשר לקרוא יותר ויותר ניתוחים ומאמרים שיוצאים מהאקדמיה האמריקאית, על הדרך שבה הפוליטיקאים והרגולטורים משרתים את המערכת הפיננסית והבנקאית. מאז המשבר הפיננסי זה הפך להיות יותר פוליטיקלי קורקט לכתוב על כך. אבל מה שעדיין לא פוליטיקלי קורקט הוא, להסביר שוול-סטריט היא רק אחת מקבוצות האינטרסים האמריקאיות ששולטות בכלכלה. יש מאות כאלה. לא סתם קוראים לו פרנק אנדרווד. מתחת לבית הלבן ולגבעת הקפיטול יש תעשייה ענקית תת-קרקעית של אינטרסים בטריליוני דולרים, של שחיתות חוקית, לוביסטים וחיבורי הון-שלטון.

מה שמביא  אותי למחקר המצויין שפרסמו בשבוע שעבר מרטין גילנס ובנג׳מין פייג מאוניברסיטאות נורת׳ווסטרן ופרינסטון.  הם הלכו ובדקו כיצד עוצבה המדיניות ב- 1800 נושאים שונים בפוליטיקה האמריקאית בשנים 1980 עד 2002: לפי העדפות של הציבור הרחב או לפי ההעדפות של קבוצות האינטרסים המיוחדות. התוצאות של המחקר לא מפתיעות, אבל די מדהימות. להעדפות הציבור, הם קובעים, יש השפעה אפסית, זניחה, על המדיניות שקובעים הפוליטיקאים. ובעברית פשוטה: ארצות הברית היא עכשיו, באופן רשמי, אוליגרכיה. לא אוליגרכיה טהורה – משום שחלק מקבוצות האינטרסים לא מייצגות אינטרסים רק של האלפיון העליון – אלא של קבוצות רחבות יותר, כמו ועדי עובדים בתעשיות מסויימות, איגודים של מקצועות שונים וכדומה. מה שבטוח הוא – דמוקרטיה זה לא.

photo-1

 

 

 

 

 

 

 

כשקבוצות אינטרס משתלטות על מערכת הבריאות

דווקא עכשיו כדאי להכיר את המרחק בין המיתוסים למציאות – בכלכלה העשירה בעולם

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2294516

ריקבון האליטות, חולשת כלבי השמירה

מאבקים בשחיתות ההון, השלטון והעיתון הם קריירה אומללה בישראל ■ רוב כלבי השמירה מעדיפים לשתף פעולה או להתעלם ■ חוט השני שעובר כמעט בכל פרשיות השחיתות שנחשפו בעשור האחרון הוא החיבור לראשי העיתונות ■ כך נאלצים עיתונאים אמיצים להתמודד עם שני אתגרים: ציבור אדיש וקבוצות אינטרס שמנסות להחלישם

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2288049

 

נתניהו: הצעירים צודקים – ישראל היא קפיטליזם של מקורבים ולא של כישרון

לקריאת הכתבה המלאה ב-TheMarker

ישראל היא קפיטליזם של מקורבים, התחושה של צעירים שבישראל כדי להתקדם צריך בעיקר קשרים ולא כישורים – היא מוצדקת באופן חלקי. מערכת הבנקאות הישראלית היא מועדון של חברים בו חילקו את רוב הכסף ל-1% מהלווים.

הטקסט הזה נראה כמו שבא מאחד העורכים או הפרשנים של TheMarker או מחברת הכנסת שלי יחימוביץ – אבל הוא כמובן של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בראיון שעשיתי איתו לפני כחודש בוושינגטון. איך מוציאים מנתניהו את הציטוטים האלה – ובכן, זה הכל תלוי בקונטקסט של הדברים. כאשר בחר יושב גם פרופסור לואיג'י זינגלס – הכלכלן משיקגו שכתב דברים דומים בספרו על הכלכלה האמריקאית – נתניהו לא יכול להתכחש לכשלים של הקפיטליזם בכלל – ובישראל בפרט.

בשנה האחרונה פרופסור זינגלס עלה לכתבות ולטורים של TheMarker כמה פעמים. הסיבה העיקרית לכך היתה הניסיון של הטייקונים הישראלים לכופף את נתניהו ואת אנשי וועדת הריכוזיות – לגרום להם לרדת מהניסיון לפרק את הפירמידות ואת שאר השיטות בהן קומץ אנשים השתלט על הכלכלה הישראלית וכמעט הפך אותה לאוליגרכיה – נקודה שהגענו אליה לפני כחמש שנים.

הטקטיקה של האוליגרכים הישראלים היתה כדלקמן: את כל המהלכים והרעיונות לשבירת הריכוזיות נמצב בשיח הציבורי כ״מתקפה על עסקים״. נתניהו, שמאמין שעסקים, שהסקטור העסקי, הוא המנוע של הכלכלה ושל הדמוקרטיה – יתקפל. הוא לא ירצה להיות מוצג בארץ, ובוודאי לא אצל חבריו בחו״ל כראש ממשלה אנטי-עיסקי. בנקודות מסויימות התרגיל הזה עבד. בחמש השנים האחרונות בהם המרקר ניהל את הקמפיין לשבירת הריכוזיות במשק – ראינו כמה תקופות בהן נתניהו, בלחץ הטייקונים, נשא נאומים בהם אמר שאסור לתקוף אנשי עסקים. כלומר – נדמה הי שהוא קונה את הבלוף.

מאחר שרוב האקדמאים בישראל בתחום העיסקי שתקו – הייתיצריך להרחיק עד שיקגו כדי לנסות להסביר לנתניהו, לחברי וועדת הריכוזיות ובעיקר לקוראים שלנו – את ההבדל בין מדיניות כלכלית שהיא בעד עסקים גדולים לבין מדיניות כלכלית שהיא בעד שוק. פירוק ריכוזיות, הפרדת עסקים ריאלים מפיננסים (הפניקס מדלק, שופרסל מכלל ביטוח, קוקה קולה מבנק המזרחי, פז מהבינלאומי וכדומה), קיפול פירמידות – היא מהלך קריטי ״בעד השוק״ ו״נגד עסקים גדולים״.

כאן נכנס לתמונה זינגלס. לפני כשנה הבאתי בטור שלי ציטוטים מספריו בהם הוא הסביר שהקפיטליסטים (במקרה הישראלי דנקנר, תשובה, בינו וכדומה) הם לעיתים קרובות אויבי הקפיטליזם – כי הם מנסים להרוג את התחרות וכי הם שולטים במוסדות הפיננסים ובבנקים – שיש ביכולתם למנוע כניסת מתחרים חדשים לשווקים. בספרו האחרון זינגלס הלך צעד אחד קדימה ואמר שלא רק שהקפיטליסטים הם אוייבי הקפיטליזם – אלא שבאמריקה הם גם הצליחו במזימתם והיא הופכת בהדרגה לאיטליה: כלכלת מקורבים מושחתת. עיקר המתקפה של זינגלס היא על המערכת הפינננסית האמריקאית ועל הכלכלנים האמריקאים שמכרו את עצמם לחברות הענק. אבל אני חושד שהסיבה העיקרית לכך שזינגלס תוקף בעיקר את הפיננסים והכלכלנים היא שאלו שני התחומים שהוא מכיר מקרוב. אם היה קרוב יותר לעולם הנשק, התרופות, הבריאות ואפילו היי-טק – היה לומד שגם שם יש נתח עצום של פעילות שהיא Rent seeking – כלומר חברות ענק שהיו חדשניות במשך הרבה שנים – אבל בשלב מסויים הגודל העצום שלהם איפשר להם להשפיע על השלטון לארגן את כללי המשחק לטובתם – ולהפוך למונופולים דה-פקטו שלוקחים ערך קיים ולא מייצרים ערך קיים.

לפני כארבעה חודשים זומנה לי הפתעה. התברר שבאיחור מסויים – נתניהו קיבל את הצעתנו והלך לקרוא את הספר של זינגלס. חבר שלו, כלכלן ישראלי שיושב באמריקה המליץ לו כנראה. ולמרות שהספר הוא מתקפה על הקפיטליזם האמריקאי – נתניהו החליט שזינגלס הוא הגורו שלו. הוא הכריז על כך שלוש פעמים באירועים שונים – אפשר למצוא את זה באתר של הכנסת ובאתר של משרד ראש הממשלה.

אחרי שנתניהו הכריז על כך – פירסמתי מאמר ארוך ובו הצגתי את כל תפיסת העולם של זינגלס ואת ההקשר הישראלי. טענתי שם בין השאר שבטקסט של זינגלס יש דברים שנתניהו מאוד לא יאהב. כמו למשל דיון באי שיוויון. מילים שנתניהו כמעט אף פעם לא משתמש בהן. אולי נתניהו, כמו רבים אחרים – הבינו שהקפיטליזם האמריקאי בפועל שונה מאוד מהקפיטליזם התיאורטי וש״השוק החופשי״ הוא לא באמת חופשי. ואולי נתניהו הבין שהסנטימנט הציבורי מתחיל להשתנות והוא חייב גם להתעדכן אחרת יהפוך באמת ללא רלוונטי.

לפני חודשיים פניתי לזינגלס, שגר ומלמד בשיקגו והצעתי לו להיפגש עם נתניהו לשיחה. ניצלנו את הביקור של נתניהו בוושינגטון וכמה שעות לפני הפגישה שלו עם אובמה הפגשתי את השניים לשיחה. כפי שתראו בסרטון, נתניהו הוא אלוף בטלוויזיה ובהתנסחות. בפרק הזמן הקצר שהיה לנו, וכאשר המצלמות בחדר – התוצאה היא לא שיחת עומק על קפיטליזם בכלל והמודל הישראלי בפרט שאותו זינגלס לא מכיר. אבל אני חושב שסוג הרעיונות שזינגלס מביא, שרובם דומים או זהים לחלק גדול מהדברים שאנחנו כותבים במרקר בעשור האחרון, יתחילו להדהד יותר בשיח הכלכלי בישראל ובכל העולם.

ecoאם המשפט האחרון נשמע לכם קצת אופטימי יתר על המידה – אז אני אזכיר שבשבוע שעבר האקונומיסט הבריטי החליט לשים על השער שלו היפופוטם, שועל, תנין וערימת שטרות כסף עם כותרת: העידן החדש של קפיטליזם של מקורבים. כלומר – גם השבועון הכלכלי החשוב ביותר בעולם מסמן עכשיו את קפיטליזם המקורבים, בסגנון הישראלי, כאחת התופעות החשובות ביותר בעולם.

הראיון עם זינגלס ונתניהו ובעיקר ההקדמה הארוכה שכתבתי לראיון, מתכתבים כמובן עם הפרויקט הארוך שפירסמנו לפני שבועיים על המודל השבדי. בפרויקט על שבדיה ניסיתי להראות שהמודל השבדי האמיתי של ״סוצאיל דמוקרטיה״ הוא שונה מאוד ממה שרוב האנשים שמתעניינים בתחום רואים כ״מדינת רווחה״ או כ״סוציאל דמוקרטיה״. המודל השבדי הוא הרבה יותר קפיטליסטי ושוק חופשי מאשר אנשים מבינים. כי השבדים סבורים שהדרך היחידה לממן מדינת רווחה לאורך זמן היא באמצעות שוק חופשי. כשם שהמודל בשבדיה בפועל שונה מהתדמית – כך גם המודל האמריקאי שונה מאוד מתדמיתו. ה״שוק״ באמריקה הוא הרבה פחות חופשי ממה שנדמה. כך למשל וועדי העובדים בחלקים גדולים מהסקטור הציבורי באמריקה הם אלימים וסחטנים – בעוד שוועדי העובדי בשבדיה הם אחראים. כי בשבדיה הם חייבים להיות אחראים – כי הם מהווים 70% משוק העבודה. באמריקה הם מהווים פחות מ-20%. באמריקה הלוביסטים היא תעשיה גדולה ומשגשגת המעסיקה למעלה מ-100 אלף איש ורוב הפוליטיקאים נקנים בכפי תרומות – בשבדיה פעילות שכזאת תיחשב כנראה פלילית.

הכתבה על שבדיה היא קריאה להתחיל דיון על מודל שוק העבודה הישראלי. הכתבה עם זינגלס ונתניהו היא קריאה להתחיל דיון על המודל של קפיטליזם המקורבים הישראלי בכלל והסקטור הבנקאי בפרט. על שני המודלים אני מקבל מהקוראים עשרות מיילים בשבוע. לא תמיד אני מצליח לענות על הכל. חלק מהדיון מתנהל בטוקבקים באתר. תגובות, רעיונות ומחשבות אני אנסה לפרסם כאן בבלוג. בעיקר דעות הפוכות משלנו.