מי ייצג את העובדים?

שום גורם משמעותי לא ניסה עד היום להתמודד עם הבעיה בשוק העבודה הישראלי

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2335613

הוועדים השבדים, הישראלים וההסתדרות

כותב לי קורא:

שלום רב

לפני שנים-כאשר יצחק בן אהרון נתן גבוי ליהושע פרץ שהשבית את נמל אשדוד כי שומר מג"ב חדש שעמד בשער בקש ממנו להזדהות, סיפרתי לבן אהרון את הסיפור הבא:

ישראלית התחילה לעבוד בחברה גדולה בחו"ל-נדמה לי שבשטוקהולם-,פטפטה, לא התרכזה בעבודה ואז ניגש אליה גבר שאמר לה שהיא מקבלת שכר הוגן אבל היא צריכה לעבוד ברצינות. היא נענעה בראשה ולמחרת היה אותו סיפור. כאשר יום השלישי הוא ניגש אליה ושאל  מה הבסיס לאדישותה ו"צפצופה" על בקשותיו ,ענתה לו שלא יקרה לה כלום ואם יעשו לה משהו היא תפנה לועד.

הגבר השיב לה לתדהמתה שהוא הועד.

ההבדל העצום בין ועדי שוודיה לועדי ישראל הוא בבסיס התפיסה הישראלית שחייבים להשיג מה שיותר עבור העובד ואילו אצל הגויים הועד מבין שטובת העובד הוא גם יושרתו כלפי המעביד.

בן אהרון השיב לי שאני לא מבין את תפקיד הועד.

וזו התורה כולה

שבת שלום

קורא קשיש מירושלים (שמו במערכת)

ירושלים

המפתח השוודי // "כשהחוקים ברורים – לא צריך קשרים עם הפוליטיקאים"


שוודיה היא מדינה קטנה כמו ישראל, אבל התרבות העסקית והכלכלית שלה שונה בתכלית ■ אפשר למצוא בה משפחות עשירות ששולטות בחברות – אך נותנות להן מרווח נשימה ■ מנכ"ל ענקית המנעולים, אסא אבלוי, מנסה להסביר את סוד השגשוג של התעשייה השוודית

http://www.themarker.com/markerweek/1.2264065

וידוי של נמושה

רפי, קורא קבוע של המרקר שלח לי אתמול בבוקר את התגובה הבאה לפרויקט על שבדיה.

וידוי של נמושה

לא האמנתי שגם אני אגיע לרגע הזה. כשאחרים דברו על כך חשתי סלידה מהולה בתיעוב; תמיד הסברתי לעצמי את זה בכך שהם בוודאי שמאלנים בני דור המייסדים שחשים כי המדינה "נגנבה" מהם בידי הימניים הללו, החרדים, המתנחלים, המזרחיים, הרוסים. חשבתי שזו חבורה של אנשים שלא יכולים להפסיד בכבוד במשחק הדמוקרטי שהם עצמם רוממו, ובצדק.

עכשיו זה הכה גם בי, בן למהגרים מצפון אפריקה. כל חיי התעקשתי לא להרגיש קורבן בארץ הזו. כך לימד אותי אבי. את האפליה הקשה שחש אבי קיבלתי אני בהבנה – לכל המהגרים קשה, אמרתי לעצמי, ובכולנו מרצד שד גזעני שעלינו לרסנו. על אף יהדותו, האמין אבי במסורת הפרוטסטנטית ולא בקיטורים: תעבוד קשה, שמור על איפוק, חסוך ליום סגריר ויהיה בסדר. לא בטוח שתהיה מיליונר, אבל בוודאי תסתדר. וכך היה: אבי עבד קשה, חסך ליום סגריר, בזבז רק על חינוך והוא אכן הסתדר. בתוך דור הוא הפך ממהגר עני מרוד לבעל נכסים מספיקים ובמקביל הקנה לכל ילדיו חינוך מעולה – חכה במקום דגים.

עם החכה הזו יצאתי לדוג. מעולם לא התפעלתי מהסוציאליזם שתקף את המדינה שלנו בעשורים הראשונים לחייה. תמיד חשבתי שעדיף לסמוך על עצמך מאשר על המדינה ושאחריות חברתית מובילה להתנערות מאחריות אישית. לאבי זה עבד, מדוע שזה לא יעבוד גם לי. אז ישבתי על גדת הנהר והתחלתי לדוג, אלא שעד מהרה הבחנתי שהדגים בנהר הולכים ומתמעטים. שמועות נפוצו כאילו מישהו שולה אותם מבעוד מועד באופן כוחני ולא הגון, ורק את אלה המשתחלים מבעד לחורים הוא משאיר לאחרים. עזבו אתכם משטויות אמרתי להם ולעצמי, אל תהיו לוזרים. צריך נחישות, סבלנות ומיומנות. דיג זה מקצוע, ומקצוע לוקח זמן ללמוד.

הימים נקפו, השנים חלפו והדגים השמנים לא נראו. החלטתי להניח לרגע את החכה ולטפס במעלה הנהר כדי לראות מה קורה. והנה חשכו עייני. בעוד המוני ישראל יושבים ומנסים לדוג כמיטב כוחם וכישרונם, השתלטו עשרות כנופיות מאורגנות ופחות מאורגנות על הנהר, פרסו בו רשתות צפופות במיוחד ואת כל הדגה השמנה לקחו לעצמם ולמקורביהם.

כך למשל הייתה שם חונטה של גנרלים ובכירי מערכת הביטחון שהפקיעה עשרות קילומטרים מגדת הנהר בטענה שהיא חייבת להיות שם כדי לשמור על ביטחון הנהר והדגה בו; הייתה שם רשת מסועפת של נערי האוצר לשעבר שעל אף כישרונם, אף לא אחד מהם עשה חיל בענף תחרותי; רובם היו ונותרו גזברים בהווייתם הרגילים לחלק כסף שמישהו אחר עשה מאשר להעיז ולעשות כסף בעצמם; הייתה שם רשת צפופה במיוחד של ההסתדרות שהבטיחה לחבריה הבכירים קביעות בעבודה לכל החיים מבלי קשר למה שהם עושים, בעוד ייתר המוני ישראל נאלצים להצדיק את קיומם בכל יום מחדש. למרבה ההפתעה הייתה שם גם כנופיה של רופאים בכירים שחטפה את המתקנים הציבוריים לטובת עסקיה הפרטיים. כנופיה שדואגת שבכל שנה יכנסו רק מעטים בלבד לגילדה שלה על-מנת שהיא תוכל להמשיך לגרוף מחירים אסטרונומיים עבור שירותיה, בטענה שלחיים אין מחיר.

היו שם גם כנופיות של חקלאים, של יצרני מזון, יבואנים ועוד כמה עשרות אחרות, כשהמכנה המשותף לכולן הוא השתלטות כוחנית וערמומית על משאבי ציבור וגביית מחירים מופקע עבורם מהציבור עצמו. זה לא הסוציאליזם ממנו סלדתי, ובוודאי לא הקפיטליזם שבו דגלתי בו – זו חיה אחרת, יצירה ישראלית ייחודיות. אם בשבדיה משתדלים למצות את הטוב שבכל השיטות, הרי שכאן אנחנו משלבים את הרע שבכולן: שוק פרטי הנסמך של משאב ציבורי או אם תרצו מודל ייחודי בו הסיכוי להצלחה מחושב לפי השיטה הקפיטליסטית והסיכון לפי זו הסוציאליסטית.

העניין הוא שלאן שאתה לא פונה אתה נתקל בכוחנות ובערמומיות הזו. אותי למדו שאם נלמד ונעבוד קשה נצליח, אבל המציאות מלמדת משהו אחר לגמרי. יש בי כוח ללמוד, יש בי כוח לעבוד, אבל אין בי כוח להיות כוחני ומניפולטיבי. ואני לא בטוח שאני יכול ללמוד את זה. זו כבר לא שיטה. זה לא מודל שבחרנו בו מדעת. זה אנחנו, זו התרבות שלנו, ותרבות לא קל לשנות.

וכך הגעתי לרגע שלא האמנתי שאגיע אליו. לרגע שבו ארגיש שהקשר שלי לארץ הזו הולך ומתרופף. לרגע שבו אומר לאשתי שאין לי בעיה לעזוב את הארץ. ייתכן שמראש הקשר לא היה חזק דיו. ייתכן שזה רק משבר קטן וזה חולף, כשלון אישי שאין טעם להפוך לאידיאולוגיה. אבל יש לי תחושה שרבים יותר שותפים לתחושה הזו. על כל פנים, לי כרגע זה נראה כמו משבר גדול ולאומי וכזה שלא יחלוף. שכן, אפשר אולי להחליף מודל, אבל ככל שנרצה את עצמנו כקיבוץ אנשים אי אפשר להחליף.

למה נסעתי לסטוקהולם

 

http://www.youtube.com/watch?v=zCHRYTPSQ8M&feature=youtu.be

טוב. זאת כמובן שאלה מיותרת. אם יש הזדמנות לבקר בסטוקהולם, בעיקר בקיץ, למה שמישהו ירצה להחמיץ אותה.

אבל עכשיו ברצינות. כאשר סמי פרץ, איתן אבריאל  ואני הסתובבנו בקיץ 2011 בשבועות האחרונים של המחאה החברתית בשכונות האוהלים שמענו שוב ושוב את הביטוי ״מדינת רווחה״.  נדמה לי שהוא היה גם המוטיב העיקרי בכרזות והשלטים שהיו בכיכרות וברחובות.

אחרי שהאוהלים קופלו הצעתי לעורכים שלנו לעשות פרויקט מעמיק יותר על רעיון ״מדינת הרווחה״. כידוע יש היום רק 6 או 7 מדינות שנחשבות כ״מדינות רווחה״ כאלה שהממשלה מעניקה לאזרחים שלהם שירותים חברתיים מקיפים באמצעות מיסוי גבוה. שבדיה, דנמרק, פינלנד, נורבגיה וקנדה. יש הרואים גם בצרפת, בגרמניה ושוויץ מדינות רווחה. אם יש לכם ידע מיוחד בנושא הזה אשמח לשמוע.

בסוף 2011 פרסמנו במרקר פרויקט מיוחד על שלוש מדינות הרווחה הכי מפורסמות – שבדיה, דנמרק ופינלנד. התגובות לפרויקט היו חזקות. הם שיקפו בעיקר את ההבנה של ישראלים רבים שהמודל הכלכלי הישראלי לא עובד עבור הרבה מאוד אנשים. ולא בגלל שאנחנו מדינה קטנה מוקפת אוייבים, החרדים, הערבים, המתנחלים אלא משום שהעסק כאן לא מנוהל כמו שצריך.

כמה חודשים לאחר פרסום הפרויקט במרקר הקדיש האקונומיסט את השער שלו למודל הנורדי. שמחנו שלשם שינוי הקדמנו את העיתונות הבינלאומית בנושא הזה. האקונומיסט, כעיתון סופר-ימני בדעותיו הכלכליות הדגיש מאוד את המדיניות הקפיטליסטית של המדינות הנורדיות. אנחנו הדגשנו בפרויקט שלנו בעיקר את נושא ה״הון החברתי״ התרבות המיוחדת של אמון בחברה השבדית שמאפשרת את המודל.

השבוע נפרסם גיליון מיוחד ב-TheMarker week על שבדיה. גיליון זה,  שתחילתו בביקור שערכתי בשבדיה בקיץ שעבר, הוא פרי עבודה מאומצת של צוות המרקר טיוי בהובלת דפנה לוצקי שערכה, לאה מרנץ וערן כהן. הצלם דן ברומר. וצוות המרקר וויק בהובלת ענת ג'ורג'י שערכה, שלי אליש ונועה נבט.

מדוע דווקא שבדיה? בגלל ההזדמנות שיש כאן להעמיק את הדיון שאנחנו מנהלים בשנתיים האחרונות על מודל כלכלי לישראל בכלל ועל שוק העבודה הישראלי בפרט.
מאז שפרצה המחאה החברתית קרו הרבה דברים טובים בארץ בהקשר של השיח הכלכלי וחברתי. המחאה עזרה לנו להביא לידיעת הציבור הרבה מהרעיונות והקמפיינים שהמרקר ניהל בעשור האחרון בהרבה נושאים. רעיונות מכתבות, ניתוחים וטורים שפרסמנו לפני עשור ולפני 5 שנים בנושאים כמו תקציב הביטחון, ריכוזיות, יוקר המחיה, יחסי הון-שלטון תפסו לפתע תאוצה אדירה וחלק משמעותי מהשיח הציבורי בישראל. דבר נוסף טוב שהתרחש זה התעוררות של החברה האזרחית. אחת התופעות הכי חשובות בהקשר הזה היא התארגנויות העובדים.

בישראל, מכל מיני סיבות שאת חלקן אנחנו מסבירים בכתבות שלנו על הסקטור הציבורי המונופולים ושוק העבודה – התחברו לאורך השנים רוב הוועדים עם הארגונים שסובלים מכל המחלות הארגוניות הגרועות ביותר. הדיון בוועדי עובדים מעורבב כמעט תמיד עם מונופולים סחטניים כמו חברת חשמל או עם ארגונים וחברות גדולות שמנסות לעצור תחרות ורפורמות.

אבל מה שחשוב הוא שיש דיון לראשונה ולכן חשבנו שיש עכשיו הזדמנות להתחיל לנהל שיחה על מבנה שוק העבודה בישראל ולהתחיל אותו בשבדיה – אחת המדינות הבודדות בעולם בו יש רוב גדול לעובדים מאורגנים – זה היה לפני עשרים שנה כשמונים אחוז וזה עדיין סביב שבעים אחוז היום. וזה גם מדינה שלמרות שיש לה הרבה מאוד בעיות כלכליות וחברתיות כמו לרוב המדינות בעולם היום – היא עדיין משגשגת. שבדיה לא נקלעה למשבר פיננסי כמו ספרד, יוון, פורטוגל. היא לא סובלת מאי שיוויון מופרע כמו ארצות הברית (או ישראל…) ויש לה סקטור עיסקי, תעשיית ייצוא וענף הייטק מהמתקדמים ביותר בעולם. שבדיה היא לא רק מדינת רווחה אלא גם סטארט-אפ ניישן. (וחוץ מזה יש להם את H&M שאחת האנליסטיות אצלי בבית טוענת שמדובר בחברה הכי מופלאה בעולם. אבל זה שווה פוסט שלם נפרד).
אז נסעתי לשבדיה כדי לפגוש וועדי עובדים. פגשנו וראיינו וצילמנו בשני ארגוני הגג הגדולים השבדים. והאמת היא שמכל שיחה ומכל ביקור הלכנו והחכמנו. גילינו את המרחק האדיר בין התדמית של שבדיה והוועדים שלה לבין המציאות.
כאשר הכתבה והסרט יעלו בסוף השבוע לאתר מייד יופיעו שני סוגים של תגובות. הסוג הראשון יסביר שזה הכל לא רלוונטי כי לשבדים אין מבנה דמוגרפי כמו ישראל ועוד כל מיני דברים שהם לא פוליטקלי קורקט לכתוב כאן. והסוג השני יסביר ששבדיה היא בעצם מדינה דפוקה וזה לא מה שמספרים. יהיה גם התגובה של הישראלי שגר בשבדיה שיגיד שהם אנטישמיים או שונאי זרים.
בסדר. אבל אחרי התגובות האלה עדיין שווה להבין טוב יותר את המודל השבדי בכלל ואת וועדי העובדים שלן בפרט. כי למרות כל הבעיות הקשות של הכלכלה השבדית בשנים האחרונות כמו האבטלה של צעירים, המהגרים וכדומה – זאת עדיין מדינה עם איכות חיים ורמת חיים גבוהה מאוד וזאת הרבה בגלל מודל וועדי העובדים החזקים שלה.

מודל הוועדים השבדים שונה דרמטית מהמודל הישראלי הנוכחי וגם מהמודל שמתחיל להתגבש בשנתיים האחרונות כאן בעקבות הקמה של עוד וועדים. כתבתי על זה כמה אלפי מילים טובות בפרויקט – אבל אם לתמצת אותם בשורה אחת : הוועדים בשבדיה אחראיים כי הם גדולים. הם לא יכולים לגלגל בזבוז, שחיתות, נפוטיזם או סתם חוסר יעילות על קבוצה אחרת, לא מאורגנת במדינה – ולכן הם לוקחים אחריות על הכל. אם ישראל היא מדינה שמנוהלת עלידי עשרות או מאות קבוצות אינטרסים או ״מליציות מיסוי״ – הרי בשבדיה יש קבוצת אינטרסים אחת ענקית ומשפיעה – מעמד הביניים והיא מיוצגת עלידי וועדי העובדים.

המפתח השוודי // בלי סודות: "בשוודיה לא מסתירים דבר מהעובדים"

 

ישראלי, בריטי ושוודי מנהלים את אסא אבלוי, אחת מחברות המנעולים המצליחות בעולם, ומגלים איך משלבים רווחה, פריון, תחרותיות ויעילות

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2262894

המפתח השוודי // "הקיצוץ במסים אינו מדיניות אחראית ובת־קיימא"

דוברת האופוזיציה השוודית לא חושבת שהאינטרס של החברות הגדולות מנוגד

לאינטרס הציבורי, ומסבירה למה איגודי העובדים מבינים שפריון גבוה מועיל להם

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2262786

המפתח השוודי // כיצד נתקן את שוק העבודה הישראלי

מחירי הדירות עולים, תקציב הביטחון מתנפח, המיסוי גדל, מערכת הבריאות מידרדרת ומחירי המזון מטפסים ■ רוב הפתרונות תקועים בסיסמאות: קפיטליזם מול סוציאליזם, הפרטה מול הלאמה, חרדים מול חילונים ■ יצאתי למסע חיפוש אחר מודל חדש לכלכלה הישראלית. מתחילים במדינת הוועדים הגדולים – שוודיה

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2262810

 

תחרות, מצוינות, חדשנות – התוכנית הבריטית, השיח הישראלי

 

יש מקומות בעולם שהממשלה מתייעצת עם הציבור על נושאים חברתיים וכלכליים

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2132241

"האינטרנט והמחאה החברתית יצרו בשנים האחרונות תקווה וציפייה כי כללי המשחק ישתנו ותיווצר כדאיות פוליטית לפוליטיקה חדשה, שלא תייצג קבוצות אינטרס וקבוצות עובדים במקומות מסוימים אלא תיצור מודל קרוב יותר לזה הנורדי. אלא שהתהליך הזה יהיה הרבה יותר ארוך ומפותל, הסבל הכלכלי והחברתי צריך להיות גדול הרבה יותר והחברה האזרחית שיכולה להוביל תהליך כזה עדיין לא התגבשה. האליטה הקיימת, ככל שהיא קיימת בתחומי האקדמיה, העסקים והמגזר הציבורי, עסוקה בעיקר בהגנה על הפריווילגיות ועל המעמד שלה – או שהיא פשוט לא רוצה לקחת סיכונים

היי-טקיסט בפינלנד: 30 אלף שקל בחודש, קיזוז משכנתא, 30% מס

"המסים שלנו בסדר גמור, מנקודת המבט של מעמד הביניים; אני מעדיף לשלם 30% מס מאשר לשים המון כסף בצד כל חודש כדי שיהיה לי מספיק כסף לשלוח את הילדים לאוניברסיטה"

 http://www.themarker.com/markerweek/1.1601298

"כיצד מתיישבים שיעורי מס הכנסה ממוצעים יחסית בפינלנד עם נטל מס גבוה? התשובה היא בין השאר המסים העקיפים הגבוהים, ובראשם מס הקנייה הגבוה – 23%. אבל האם בעקבות המס הגבוה הזה, יוקר המחיה כואב למשפחות הצעירות בפינלנד כמו בישראל? לא. רוב האנשים שפגשתי, צעירים ומבוגרים כאחד, אמרו שהם מתמודדים יפה עם יוקר המחיה"