איך כחלון כמעט עשה טעות היסטורית – ואיך הרווחנו מהפיכת סלולר

כמעט חמש שנים חלפו – והטקסט הבא נראה בלתי נתפס. כאשר הגברנו במרקר את הלחץ על משרד התקשורת לפתוח את שוק הסלולר לתחרות – קפצה לפתע ההצעה המוזרה הבאה. אולי צריך "לפנק״ גם את העיתונים? במקום לריב עם קרטל חברות הסלולר – אולי נזרים כסף לעיתונות המודפסת. אולי זה יגרום לעיתון שדוחף רפורמות להירגע. הסוף ידוע: המשכנו לדחוף את הרפורמה בסלולר; חמש שנים חלפו – מחירי הסלולר ירדו בשמונים אחוז, ורק הרפורמה שהצענו להצלת השידור הציבורי עדיין תקועה. ועדת לנדס לקחה שמונים אחוז מהרעיון – אבל עדיין לא הציגה את המודל שינתק את הפוליטיקאים מהשליטה בתכנים. הנה הטור:

נתניהו: הצעירים צודקים – ישראל היא קפיטליזם של מקורבים ולא של כישרון

לקריאת הכתבה המלאה ב-TheMarker

ישראל היא קפיטליזם של מקורבים, התחושה של צעירים שבישראל כדי להתקדם צריך בעיקר קשרים ולא כישורים – היא מוצדקת באופן חלקי. מערכת הבנקאות הישראלית היא מועדון של חברים בו חילקו את רוב הכסף ל-1% מהלווים.

הטקסט הזה נראה כמו שבא מאחד העורכים או הפרשנים של TheMarker או מחברת הכנסת שלי יחימוביץ – אבל הוא כמובן של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בראיון שעשיתי איתו לפני כחודש בוושינגטון. איך מוציאים מנתניהו את הציטוטים האלה – ובכן, זה הכל תלוי בקונטקסט של הדברים. כאשר בחר יושב גם פרופסור לואיג'י זינגלס – הכלכלן משיקגו שכתב דברים דומים בספרו על הכלכלה האמריקאית – נתניהו לא יכול להתכחש לכשלים של הקפיטליזם בכלל – ובישראל בפרט.

בשנה האחרונה פרופסור זינגלס עלה לכתבות ולטורים של TheMarker כמה פעמים. הסיבה העיקרית לכך היתה הניסיון של הטייקונים הישראלים לכופף את נתניהו ואת אנשי וועדת הריכוזיות – לגרום להם לרדת מהניסיון לפרק את הפירמידות ואת שאר השיטות בהן קומץ אנשים השתלט על הכלכלה הישראלית וכמעט הפך אותה לאוליגרכיה – נקודה שהגענו אליה לפני כחמש שנים.

הטקטיקה של האוליגרכים הישראלים היתה כדלקמן: את כל המהלכים והרעיונות לשבירת הריכוזיות נמצב בשיח הציבורי כ״מתקפה על עסקים״. נתניהו, שמאמין שעסקים, שהסקטור העסקי, הוא המנוע של הכלכלה ושל הדמוקרטיה – יתקפל. הוא לא ירצה להיות מוצג בארץ, ובוודאי לא אצל חבריו בחו״ל כראש ממשלה אנטי-עיסקי. בנקודות מסויימות התרגיל הזה עבד. בחמש השנים האחרונות בהם המרקר ניהל את הקמפיין לשבירת הריכוזיות במשק – ראינו כמה תקופות בהן נתניהו, בלחץ הטייקונים, נשא נאומים בהם אמר שאסור לתקוף אנשי עסקים. כלומר – נדמה הי שהוא קונה את הבלוף.

מאחר שרוב האקדמאים בישראל בתחום העיסקי שתקו – הייתיצריך להרחיק עד שיקגו כדי לנסות להסביר לנתניהו, לחברי וועדת הריכוזיות ובעיקר לקוראים שלנו – את ההבדל בין מדיניות כלכלית שהיא בעד עסקים גדולים לבין מדיניות כלכלית שהיא בעד שוק. פירוק ריכוזיות, הפרדת עסקים ריאלים מפיננסים (הפניקס מדלק, שופרסל מכלל ביטוח, קוקה קולה מבנק המזרחי, פז מהבינלאומי וכדומה), קיפול פירמידות – היא מהלך קריטי ״בעד השוק״ ו״נגד עסקים גדולים״.

כאן נכנס לתמונה זינגלס. לפני כשנה הבאתי בטור שלי ציטוטים מספריו בהם הוא הסביר שהקפיטליסטים (במקרה הישראלי דנקנר, תשובה, בינו וכדומה) הם לעיתים קרובות אויבי הקפיטליזם – כי הם מנסים להרוג את התחרות וכי הם שולטים במוסדות הפיננסים ובבנקים – שיש ביכולתם למנוע כניסת מתחרים חדשים לשווקים. בספרו האחרון זינגלס הלך צעד אחד קדימה ואמר שלא רק שהקפיטליסטים הם אוייבי הקפיטליזם – אלא שבאמריקה הם גם הצליחו במזימתם והיא הופכת בהדרגה לאיטליה: כלכלת מקורבים מושחתת. עיקר המתקפה של זינגלס היא על המערכת הפינננסית האמריקאית ועל הכלכלנים האמריקאים שמכרו את עצמם לחברות הענק. אבל אני חושד שהסיבה העיקרית לכך שזינגלס תוקף בעיקר את הפיננסים והכלכלנים היא שאלו שני התחומים שהוא מכיר מקרוב. אם היה קרוב יותר לעולם הנשק, התרופות, הבריאות ואפילו היי-טק – היה לומד שגם שם יש נתח עצום של פעילות שהיא Rent seeking – כלומר חברות ענק שהיו חדשניות במשך הרבה שנים – אבל בשלב מסויים הגודל העצום שלהם איפשר להם להשפיע על השלטון לארגן את כללי המשחק לטובתם – ולהפוך למונופולים דה-פקטו שלוקחים ערך קיים ולא מייצרים ערך קיים.

לפני כארבעה חודשים זומנה לי הפתעה. התברר שבאיחור מסויים – נתניהו קיבל את הצעתנו והלך לקרוא את הספר של זינגלס. חבר שלו, כלכלן ישראלי שיושב באמריקה המליץ לו כנראה. ולמרות שהספר הוא מתקפה על הקפיטליזם האמריקאי – נתניהו החליט שזינגלס הוא הגורו שלו. הוא הכריז על כך שלוש פעמים באירועים שונים – אפשר למצוא את זה באתר של הכנסת ובאתר של משרד ראש הממשלה.

אחרי שנתניהו הכריז על כך – פירסמתי מאמר ארוך ובו הצגתי את כל תפיסת העולם של זינגלס ואת ההקשר הישראלי. טענתי שם בין השאר שבטקסט של זינגלס יש דברים שנתניהו מאוד לא יאהב. כמו למשל דיון באי שיוויון. מילים שנתניהו כמעט אף פעם לא משתמש בהן. אולי נתניהו, כמו רבים אחרים – הבינו שהקפיטליזם האמריקאי בפועל שונה מאוד מהקפיטליזם התיאורטי וש״השוק החופשי״ הוא לא באמת חופשי. ואולי נתניהו הבין שהסנטימנט הציבורי מתחיל להשתנות והוא חייב גם להתעדכן אחרת יהפוך באמת ללא רלוונטי.

לפני חודשיים פניתי לזינגלס, שגר ומלמד בשיקגו והצעתי לו להיפגש עם נתניהו לשיחה. ניצלנו את הביקור של נתניהו בוושינגטון וכמה שעות לפני הפגישה שלו עם אובמה הפגשתי את השניים לשיחה. כפי שתראו בסרטון, נתניהו הוא אלוף בטלוויזיה ובהתנסחות. בפרק הזמן הקצר שהיה לנו, וכאשר המצלמות בחדר – התוצאה היא לא שיחת עומק על קפיטליזם בכלל והמודל הישראלי בפרט שאותו זינגלס לא מכיר. אבל אני חושב שסוג הרעיונות שזינגלס מביא, שרובם דומים או זהים לחלק גדול מהדברים שאנחנו כותבים במרקר בעשור האחרון, יתחילו להדהד יותר בשיח הכלכלי בישראל ובכל העולם.

ecoאם המשפט האחרון נשמע לכם קצת אופטימי יתר על המידה – אז אני אזכיר שבשבוע שעבר האקונומיסט הבריטי החליט לשים על השער שלו היפופוטם, שועל, תנין וערימת שטרות כסף עם כותרת: העידן החדש של קפיטליזם של מקורבים. כלומר – גם השבועון הכלכלי החשוב ביותר בעולם מסמן עכשיו את קפיטליזם המקורבים, בסגנון הישראלי, כאחת התופעות החשובות ביותר בעולם.

הראיון עם זינגלס ונתניהו ובעיקר ההקדמה הארוכה שכתבתי לראיון, מתכתבים כמובן עם הפרויקט הארוך שפירסמנו לפני שבועיים על המודל השבדי. בפרויקט על שבדיה ניסיתי להראות שהמודל השבדי האמיתי של ״סוצאיל דמוקרטיה״ הוא שונה מאוד ממה שרוב האנשים שמתעניינים בתחום רואים כ״מדינת רווחה״ או כ״סוציאל דמוקרטיה״. המודל השבדי הוא הרבה יותר קפיטליסטי ושוק חופשי מאשר אנשים מבינים. כי השבדים סבורים שהדרך היחידה לממן מדינת רווחה לאורך זמן היא באמצעות שוק חופשי. כשם שהמודל בשבדיה בפועל שונה מהתדמית – כך גם המודל האמריקאי שונה מאוד מתדמיתו. ה״שוק״ באמריקה הוא הרבה פחות חופשי ממה שנדמה. כך למשל וועדי העובדים בחלקים גדולים מהסקטור הציבורי באמריקה הם אלימים וסחטנים – בעוד שוועדי העובדי בשבדיה הם אחראים. כי בשבדיה הם חייבים להיות אחראים – כי הם מהווים 70% משוק העבודה. באמריקה הם מהווים פחות מ-20%. באמריקה הלוביסטים היא תעשיה גדולה ומשגשגת המעסיקה למעלה מ-100 אלף איש ורוב הפוליטיקאים נקנים בכפי תרומות – בשבדיה פעילות שכזאת תיחשב כנראה פלילית.

הכתבה על שבדיה היא קריאה להתחיל דיון על מודל שוק העבודה הישראלי. הכתבה עם זינגלס ונתניהו היא קריאה להתחיל דיון על המודל של קפיטליזם המקורבים הישראלי בכלל והסקטור הבנקאי בפרט. על שני המודלים אני מקבל מהקוראים עשרות מיילים בשבוע. לא תמיד אני מצליח לענות על הכל. חלק מהדיון מתנהל בטוקבקים באתר. תגובות, רעיונות ומחשבות אני אנסה לפרסם כאן בבלוג. בעיקר דעות הפוכות משלנו.

הוועדים השבדים, הישראלים וההסתדרות

כותב לי קורא:

שלום רב

לפני שנים-כאשר יצחק בן אהרון נתן גבוי ליהושע פרץ שהשבית את נמל אשדוד כי שומר מג"ב חדש שעמד בשער בקש ממנו להזדהות, סיפרתי לבן אהרון את הסיפור הבא:

ישראלית התחילה לעבוד בחברה גדולה בחו"ל-נדמה לי שבשטוקהולם-,פטפטה, לא התרכזה בעבודה ואז ניגש אליה גבר שאמר לה שהיא מקבלת שכר הוגן אבל היא צריכה לעבוד ברצינות. היא נענעה בראשה ולמחרת היה אותו סיפור. כאשר יום השלישי הוא ניגש אליה ושאל  מה הבסיס לאדישותה ו"צפצופה" על בקשותיו ,ענתה לו שלא יקרה לה כלום ואם יעשו לה משהו היא תפנה לועד.

הגבר השיב לה לתדהמתה שהוא הועד.

ההבדל העצום בין ועדי שוודיה לועדי ישראל הוא בבסיס התפיסה הישראלית שחייבים להשיג מה שיותר עבור העובד ואילו אצל הגויים הועד מבין שטובת העובד הוא גם יושרתו כלפי המעביד.

בן אהרון השיב לי שאני לא מבין את תפקיד הועד.

וזו התורה כולה

שבת שלום

קורא קשיש מירושלים (שמו במערכת)

ירושלים

וידוי של נמושה

רפי, קורא קבוע של המרקר שלח לי אתמול בבוקר את התגובה הבאה לפרויקט על שבדיה.

וידוי של נמושה

לא האמנתי שגם אני אגיע לרגע הזה. כשאחרים דברו על כך חשתי סלידה מהולה בתיעוב; תמיד הסברתי לעצמי את זה בכך שהם בוודאי שמאלנים בני דור המייסדים שחשים כי המדינה "נגנבה" מהם בידי הימניים הללו, החרדים, המתנחלים, המזרחיים, הרוסים. חשבתי שזו חבורה של אנשים שלא יכולים להפסיד בכבוד במשחק הדמוקרטי שהם עצמם רוממו, ובצדק.

עכשיו זה הכה גם בי, בן למהגרים מצפון אפריקה. כל חיי התעקשתי לא להרגיש קורבן בארץ הזו. כך לימד אותי אבי. את האפליה הקשה שחש אבי קיבלתי אני בהבנה – לכל המהגרים קשה, אמרתי לעצמי, ובכולנו מרצד שד גזעני שעלינו לרסנו. על אף יהדותו, האמין אבי במסורת הפרוטסטנטית ולא בקיטורים: תעבוד קשה, שמור על איפוק, חסוך ליום סגריר ויהיה בסדר. לא בטוח שתהיה מיליונר, אבל בוודאי תסתדר. וכך היה: אבי עבד קשה, חסך ליום סגריר, בזבז רק על חינוך והוא אכן הסתדר. בתוך דור הוא הפך ממהגר עני מרוד לבעל נכסים מספיקים ובמקביל הקנה לכל ילדיו חינוך מעולה – חכה במקום דגים.

עם החכה הזו יצאתי לדוג. מעולם לא התפעלתי מהסוציאליזם שתקף את המדינה שלנו בעשורים הראשונים לחייה. תמיד חשבתי שעדיף לסמוך על עצמך מאשר על המדינה ושאחריות חברתית מובילה להתנערות מאחריות אישית. לאבי זה עבד, מדוע שזה לא יעבוד גם לי. אז ישבתי על גדת הנהר והתחלתי לדוג, אלא שעד מהרה הבחנתי שהדגים בנהר הולכים ומתמעטים. שמועות נפוצו כאילו מישהו שולה אותם מבעוד מועד באופן כוחני ולא הגון, ורק את אלה המשתחלים מבעד לחורים הוא משאיר לאחרים. עזבו אתכם משטויות אמרתי להם ולעצמי, אל תהיו לוזרים. צריך נחישות, סבלנות ומיומנות. דיג זה מקצוע, ומקצוע לוקח זמן ללמוד.

הימים נקפו, השנים חלפו והדגים השמנים לא נראו. החלטתי להניח לרגע את החכה ולטפס במעלה הנהר כדי לראות מה קורה. והנה חשכו עייני. בעוד המוני ישראל יושבים ומנסים לדוג כמיטב כוחם וכישרונם, השתלטו עשרות כנופיות מאורגנות ופחות מאורגנות על הנהר, פרסו בו רשתות צפופות במיוחד ואת כל הדגה השמנה לקחו לעצמם ולמקורביהם.

כך למשל הייתה שם חונטה של גנרלים ובכירי מערכת הביטחון שהפקיעה עשרות קילומטרים מגדת הנהר בטענה שהיא חייבת להיות שם כדי לשמור על ביטחון הנהר והדגה בו; הייתה שם רשת מסועפת של נערי האוצר לשעבר שעל אף כישרונם, אף לא אחד מהם עשה חיל בענף תחרותי; רובם היו ונותרו גזברים בהווייתם הרגילים לחלק כסף שמישהו אחר עשה מאשר להעיז ולעשות כסף בעצמם; הייתה שם רשת צפופה במיוחד של ההסתדרות שהבטיחה לחבריה הבכירים קביעות בעבודה לכל החיים מבלי קשר למה שהם עושים, בעוד ייתר המוני ישראל נאלצים להצדיק את קיומם בכל יום מחדש. למרבה ההפתעה הייתה שם גם כנופיה של רופאים בכירים שחטפה את המתקנים הציבוריים לטובת עסקיה הפרטיים. כנופיה שדואגת שבכל שנה יכנסו רק מעטים בלבד לגילדה שלה על-מנת שהיא תוכל להמשיך לגרוף מחירים אסטרונומיים עבור שירותיה, בטענה שלחיים אין מחיר.

היו שם גם כנופיות של חקלאים, של יצרני מזון, יבואנים ועוד כמה עשרות אחרות, כשהמכנה המשותף לכולן הוא השתלטות כוחנית וערמומית על משאבי ציבור וגביית מחירים מופקע עבורם מהציבור עצמו. זה לא הסוציאליזם ממנו סלדתי, ובוודאי לא הקפיטליזם שבו דגלתי בו – זו חיה אחרת, יצירה ישראלית ייחודיות. אם בשבדיה משתדלים למצות את הטוב שבכל השיטות, הרי שכאן אנחנו משלבים את הרע שבכולן: שוק פרטי הנסמך של משאב ציבורי או אם תרצו מודל ייחודי בו הסיכוי להצלחה מחושב לפי השיטה הקפיטליסטית והסיכון לפי זו הסוציאליסטית.

העניין הוא שלאן שאתה לא פונה אתה נתקל בכוחנות ובערמומיות הזו. אותי למדו שאם נלמד ונעבוד קשה נצליח, אבל המציאות מלמדת משהו אחר לגמרי. יש בי כוח ללמוד, יש בי כוח לעבוד, אבל אין בי כוח להיות כוחני ומניפולטיבי. ואני לא בטוח שאני יכול ללמוד את זה. זו כבר לא שיטה. זה לא מודל שבחרנו בו מדעת. זה אנחנו, זו התרבות שלנו, ותרבות לא קל לשנות.

וכך הגעתי לרגע שלא האמנתי שאגיע אליו. לרגע שבו ארגיש שהקשר שלי לארץ הזו הולך ומתרופף. לרגע שבו אומר לאשתי שאין לי בעיה לעזוב את הארץ. ייתכן שמראש הקשר לא היה חזק דיו. ייתכן שזה רק משבר קטן וזה חולף, כשלון אישי שאין טעם להפוך לאידיאולוגיה. אבל יש לי תחושה שרבים יותר שותפים לתחושה הזו. על כל פנים, לי כרגע זה נראה כמו משבר גדול ולאומי וכזה שלא יחלוף. שכן, אפשר אולי להחליף מודל, אבל ככל שנרצה את עצמנו כקיבוץ אנשים אי אפשר להחליף.

הפיל הענק שבחדר

משרד האוצר כשל בהתמודדות עם הפיל. הדרך היחידה שלו היא להפריט או להרעיב.

לקריאת הטור המלא ב-TheMarker

המפתח השוודי // בלי סודות: "בשוודיה לא מסתירים דבר מהעובדים"

 

ישראלי, בריטי ושוודי מנהלים את אסא אבלוי, אחת מחברות המנעולים המצליחות בעולם, ומגלים איך משלבים רווחה, פריון, תחרותיות ויעילות

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2262894

המפתח השוודי // כיצד נתקן את שוק העבודה הישראלי

מחירי הדירות עולים, תקציב הביטחון מתנפח, המיסוי גדל, מערכת הבריאות מידרדרת ומחירי המזון מטפסים ■ רוב הפתרונות תקועים בסיסמאות: קפיטליזם מול סוציאליזם, הפרטה מול הלאמה, חרדים מול חילונים ■ יצאתי למסע חיפוש אחר מודל חדש לכלכלה הישראלית. מתחילים במדינת הוועדים הגדולים – שוודיה

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2262810

 

עיקר שכחתי, שיינה שיינדל: השמן ישמין והרזה ירזה

אולי יתמזל מזלנו, כי

סטערט־אפ ניישען כאן והכל אפשרי

אישתי היקרה, שיינה שיינדל,

כותב אני לך ביום רביעי בבוקר, והנה זה רק עתה הודיעו כאן ביהופיץ כי עלה החשד או החשש כי הרב הגדול, הלא הוא הרב אעפינטו אשר היה גדול בתורה, הוא בעצם נוכל וסוחר אשר הציע שוחד של 200 אלף קרבונים למפקח המשטרה החשוב והגדול, הלא הוא עארביב.

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2244029

רוב האי־שוויון מיותר (כמו גם חלק גדול מהמערכת הבנקאית)

גם בהיעדר משברים, יש סימן שאלה לגבי תרומתה של המערכת הפיננסית לאנושות

http://www.themarker.com/markerweek/1.2231394

האם מערכת הביטחון היא קבוצת אינטרסים כלכלית?

 

האפשרות שבישראל קיים מועדון ביטחוני משופע תמריצים – אינה מופרכת

http://www.haaretz.co.il/1.2219765