פצצת הזמן הגדולה והשקטה מכולן

הר השקלים? לא, היום כבר מבינים רוב הכלכלנים ואנשי המשק כי הסטת כספי הציבור לאפיקים שקליים היא תופעה טבעית בשוק הון שבו שוררת אינפלציה נמוכה.

בורסת הנאסד"ק? ייתכן, הגאות העצומה בשוקי מניות הטכנולוגיה אכן עלולה להסתיים יום אחד בנפילה חדה או בתקופת דשדוש מתמשכת שתכה בכלכלה החדשה הישראלית – אבל הנבואה בעניין הזה ניתנה לשוטים גמורים.

קרנות הפנסיה של ההסתדרות? נכון, הגירעונות האקטואריים העצומים שלהם יתפוצצו לנו יום אחד בפנים; זו רק שאלה של זמן עד שהן ייאלצו לקבל חבילת הצלה מהאוצר או להרע משמעותית את תנאי הפרישה למבוטחים. אבל הפצצה הזאת שקטה – כולם מודעים לה ויודעים כיצד היא תנוטרל.

לא, יש פצצת זמן אחת שאינה זוכה אף פעם להתייחסות בשיח הציבורי הכלכלי הישראלי; הסקטור העסקי מתעלם ממנה, משרד האוצר רק מזכיר אותה פעם בשנה, ואפילו בנק ישראל, מי שאמור להיות המצפן והמצפון של המשק, כפי שנהג להגיד פרופ' יעקב פרנקל, גם הוא מחריש.

אבל כמנהגנו מדי שנה, עם פרסום הדו"ח האקטוארי של החשב הכללי באוצר – אנחנו חוזרים אל פצצת הזמן השקטה הידועה בכינויה "החבות האקטוארית של המדינה בגין הפנסיה התקציבית" – ג'יבריש כלכלי שמאחוריו עומדים סכומים עצומים מכדי שנוכל לתפוש אותם.

הסבר קצר מאוד: החיסכון לפנסיה של רוב עובדי המדינה מבוצע באמצעות מנגנון הקרוי "פנסיה תקציבית"; העובד והמדינה אינם מפרישים באופן שוטף חלק מהשכר לפנסיה, אלא רק מבצעים רישום חשבונאי. עם פרישתו של העובד משירות המדינה הוא מקבל את הגמלה שלו ישירות מתקציב המדינה, ולא מכספים שהופרשו לקופה מיוחדת, כמקובל בפנסיה רגילה.

אז מה בכלל הבעיה? מה ההבדל בין פנסיה שמופרשת לקופה מיוחדת מדי חודש, לבין פנסיה שרק "נרשמת" ומשולמת ישירות מתקציב המדינה. ההבדל הוא גדול; משום שמנגנון הפנסיה התקציבית מאפשר למדינה לדחות את התשלומים בגין תשלומי הפנסיה עד למועד הפרישה של העובד, ולהסתיר את ההתחייבויות העצומות שהיא צוברת בגין עובדיה.

הגילוי היחיד להתחייבויות העצומות של המדינה בגין הפנסיות התקציביות ניתן מדי שנה בדו"ח של האקטואר הראשי באוצר, המוגש על ידי החשב הכללי. הדו"ח הזה, למיטב זכרוננו, מעולם לא זכה להתייחסות כלשהי בממשלה או באחת מהוועדות השונות לביצוע רפורמות במשק.

אלא שהמספרים הם מדהימים: מאז שהחל האוצר לפרסם את הדו"חות הללו לפני 7 שנים, הוכפל היקף ההתחייבויות של המדינה בגין פנסיות תקציביות מ-100 ל-200 מיליארד שקלים. כ-40% מסכום זה הם בגין עובדי וגמלאי צה"ל ושאר זרועות הביטחון.

כידוע, המידע על תקציבי השכר של כל זרועות הביטחון הוא חלקי מאוד, מנימוק מוזר של סודיות. מי שרוצה לקבל אומדן לגבי הנטל של המערכת הזאת על משלמי המסים מוזמן להרהר בשני מספרים: 45 מיליארד שקלים, שהם המחויבות הכוללת לפנסיונרים של המערכת, ועוד כ-35 מיליארד שקלים לעובדים הפעילים.

באמצע שנות ה-90, כשהאוצר החל לפרסם את נתוני המחויבות האקטוארית בגין פנסיה תקציבית, קשה היה לתפוש את המשמעות של המספרים – הם נראו גדולים, אך חסרי משמעות.

עכשיו זה מתחיל להשתנות: הקפיצה בשכר בסקטור הציבורי בשנים האחרונות – יחד עם הגידול בהיקפו – החלו להצטבר. התוצאה היא שהתשלומים השוטפים, במזומן, בגין הפנסיות התקציביות, צמחו במהירות והם מתחילים להוות נתח ניכר מהתקציב ומהתוצר.

כשהאוצר התחיל לפרסם את הנתונים הסתכמו התשלומים השוטפים בגין הפנסיות ב-2 מיליארד שקלים; השנה הם כבר יגיעו ל-7 מיליארד שקלים ובתוך 5 שנים ל-8.5 מיליארד שקלים.

אבל אם המספר 8.5 מיליארד שקלים נראה לכם מפחיד – יש לנו חדשות רעות עבורכם; זוהי תחזית המבוססת על אומדני האוצר, והניסיון מלמד כי התחזיות של האוצר תמיד אופטימיות – המספרים בפועל, מדי שנה, גבוהים כמעט תמיד מהתחזיות.

נגיד בנק ישראל, ד"ר דוד קליין, הירשה לעצמו לחרוג בשבוע שעבר מסגנון האנדרסטייטמנט הרגיל שלו, ואמר כי ההחלטה של ראש הממשלה, אהוד ברק, לקבוע יעדי גירעון ואינפלציה ארוכי טווח, יביאו את המשק הישראלי בתוך כמה שנים אל "תנאי מאסטריכט" – הפרמטרים הכלכליים הקשוחים של מדינות האיחוד האירופי.

אבל האמת היא שבתנאי מאסטריכט יש פרמטר נוסף, שתמיד זוכה למעט התייחסות: שיעור החוב הממשלתי כאחוז מהתוצר. לכאורה, החוב ממשלתי השקול לתוצר של ישראל עושה את דרכו בצעדים ברורים לכיוון היעד של מאסטריכט – 60%. אבל, אם תוסיפו לזה את ה-200 מיליארד שקלים שהם המחויבות האקטוארית לעובדי המדינה – נגלה כי הדרך למאסטריכט ארוכה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. ובמלים אחרות: ככל שיחלוף הזמן נגלה כי הנטל של הסקטור הציבורי על הסקטור הפרטי גדול בהרבה ממה שחשבנו.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים