איילון נגד הג'ובים

עמי איילון מצטרף לאופנה.
ראש השב"כ ומפקד חיל הים לשעבר, שהצטרף באחרונה למפלגת העבודה, אינו מרבה לחוות דעתו בנושאים אזרחיים. כמו רבים מהפוליטיקאים, הוא מעדיף לעסוק רוב זמנו בסדר היום הביטחוני.

אבל בשבוע שעבר פירסם איילון ב"הארץ" מאמר נגד "חוקי הג'ובים": שתי יוזמות חוק של חברי הכנסת גדעון סער, גילה גמליאל וגלעד ארדן המקלות על מינוי חברי מרכז ומקורבים לתפקידים בכירים בשלטון.

איילון הולך על קרקע בטוחה בעניין זה: הציבור הרחב, מימין ומשמאל, סולד מקדחת המינויים וחגיגת הג'ובים, ולמעט חברי מרכז הליכוד – ההתנגדות למה שיוזמות החוק האלה מייצגות חוצה מפלגות ואידאולוגיות.

ולכן, לא צריך להיות עמי איילון – דמות ציבורית כה פופולרית הנהנית מהילה ייחודית בשלב צעיר זה של הקריירה הפוליטית שלה – כדי לצאת נגד חוק הג'ובים; כל מי שיש לו נגישות למיקרופון, מצלמה ומקלדת יכול לעשות זאת בהצלחה.

אם איילון רוצה לתרום ערך מוסף מיוחד לדיון הציבורי בנושאים אזרחיים בתחום שבו יהיה לדבריו משקל מיוחד – אולי מוטב שיניף שני דגלים אחרים, פחות פופולריים, שלעתים נדירות זוכים להתייחסות בתקשורת:

1. מועדון חברי מרכז הליכוד הרעב לג'ובים הוא המושמץ ביותר בישראל – אבל הוא רק אחד מני רבים. בישראל פועל מועדון ותיק הרבה יותר שבו שיטות המינויים לא שונות מהותית. איילון מכיר אותו היטב. כן, מדובר כמובן במועדון הגנרלים, שהחברים בו נהנים מרשת עניפה לא פחות שעוסקת במינויים ללא הרף.

בדומה למועדון חברי מרכז הליכוד, גם במועדון הגנרלים הכישורים והניסיון הם לפעמים שיקול משני. ההבדל העיקרי בין מועדון הגנרלים למרכז הליכוד הוא שבמועדון הגנרלים הכל נעשה מתוך אמונה עצמית יוקדת שכל מי שבילה שנים ארוכות בצבא – בטוח שהוא יודע גם לנהל מערכות אזרחיות גדולות ומגיע לו להיות מופקד על משאבים ציבוריים או ניהול ארגונים גדולים.

המציאות מלמדת אחרת: איילון עצמו יכול לספר כי העובדה שהיה מפקד חיל הים נערץ וראש שב"כ מצוין, לא הבטיחה לו הצלחה כאשר מונה לנהל את קרן ההון סיכון ארגוקווסט, וגם לא כאשר מונה ליו"ר חברת נטפים.

לאחר חמש שנים במגזר העסקי, איילון כבר יודע מה גדול ההבדל בין המערכת הצבאית מנופחת המשאבים שקשה מאוד למדוד את תפוקותיה, לבין מערכות עסקיות שנמדדות ביצירת ערך ברורה ובין מערכות אזרחיות המספקות שירותים על בסיס יומי – שקל למדוד את יעילותן ותפוקתן.

איילון בוודאי יודע שבדיוק כמו מינוי חברי מרכז לתפקידים בכירים, גם השיטה שבה עשרות או מאות גנרלים מוצנחים מדי שנה לתפקידים בכירים במגזר הציבורי והפרטי לא תמיד עולה בקנה אחד עם אותו "שוויון הזדמנויות", שבכל הקשור לחברי המרכז הוא יודע לומר שמדובר ב"נשמת אפה של הדמוקרטיה".

2. קרב אימים מתנהל בימים האחרונים על תקציב המדינה: על 290 מיליון שקל של "אתנן" לחרדים, על כמה מאות מיליוני שקלים לסטודנטים, מוסדות תרבות, אמנות ומדע. כמעט כל סעיף בתקציב זוכה לניתוח בפינצטה, ועל כל נושא יש כמובן מגוון דעות.

אולי עמי איילון, המעורה היטב בענייני ביטחון, יוכל לפתוח דיון ציבורי נוקב על התקציב הגדול מכולם: תקציב הביטחון הישראלי.

אולי הוא, כמי שמכיר היטב את האיומים על ישראל, יוכל לשאול כיצד זה שתקציב הביטחון ל-2005 זהה לתקציב הביטחון של 2003, אף שבין לבין קרסו או נחלשו רוב החזיתות של ישראל: עיראק התפרקה, סוריה נטחנת עד דק ומגורשת מלבנון, ומצרים מתיישרת גם היא עם הצו האמריקאי ומצטרפת לתהליך השלום.

אולי איילון, כמי שמכיר עכשיו את המגזר הפרטי והצבא, יוכל לשאול כיצד זה שחבילות השכר והפנסיה במערכת הביטחון, ש-90% מהן זורמות למשרתים שאינם לוחמים, גדולות בעשרות עד מאות אחוזים ממה שמקובל בחלקים אחרים במגזר הציבורי והפרטי.

אולי איילון יוכל להסביר לציבור ולחברי הכנסת שהאיום הביטחוני הגדול ביותר על ישראל הוא צבא שמן, מסורבל ולא יעיל, שיושב כאבן ריחיים על צוואר המשק.

ובקיצור, איילון יוכל לשאול אם ייתכן שמערכת הביטחון היא כה גדולה ומסואבת עד שחלק לא קטן מתמצית קיומה הוא יצירת ג'ובים ופרנסה למקורביה ובכיריה. ברור שיותר קל לעסוק בדמויות נלעגות כמו עוזי כהן ממרכז הליכוד, מאשר להתמודד עם פרות קדושות כמו מערכת הביטחון הענקית שלנו. אבל זה לא אומר שהנזק המשקי של הראשונים גדול יותר.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים