העושים לביתם

יש כאלה שאינם צריכים "לבגוד" במדינה, משום שהם ממילא נוהגים בה, או בקרקעותיה, כבתוך שלהם. פקידים בכירים, פוליטיקאים, שבוגדים באמון הציבור, חומסים את קרקעות המדינה, מקצים אותן למקורבים ו"עושים לביתם" – הם עדיין נשארים בתוך הקונסנזוס

 

כששמעון שבס פרש בהפתעה במאי 95' מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הסבירו הפרשנים והמקורבים, כי שבס החליט שהגיע הזמן שהוא "יעשה לביתו". מה זה בדיוק "לעשות לביתו"? למה מתכוונים בכך כל הפוליטיקאים ואנשי הציבור, הפורשים ממשרות עתירות כוח, השפעה וקשרים לעסקים פרטיים. מהו אותו נכס שאיתו הם יוצאים לעולם העסקים? האם זה ידע, מקצוענות, כאריזמה? "לעשות לביתו" הפך אצלנו בשנים האחרונות למונח לגיטימי ושכיח. אנחנו אמורים להאמין, כי עד היום עשה איש הציבור רק למעננו, למען הכלל, למען הציבור; ועתה, לאחר שהעניק שירות נהדר לעם ולמדינה, הגיע הזמן שהוא ידאג גם לעצמו: דגים, חלה ונרות לשבת.

שמעון שבס היה עד שנת 85' עסקן פוליטי – סגן ראש מועצה ויו"ר ועד יישובי רמת הגולן. באותה שנה הוא הצטרף לחבורתו של יצחק רבין, ובשנת 92', עם המהפך בשלטון, קיבל את הג'וב הנכסף – מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "מנכ"ל המדינה", הוא כונה באותה תקופה. במאי 95' פרש לפתע מהתפקיד "כדי לעשות לביתו".

שבס היה כנראה מוכשר מאוד – לא חלפה שנה מאז שהחל "לעשות לביתו", וכבר נמלאו ביתו וחשבון הבנק שלו הוד, הדר ומזומנים רבים. למחרת פרישתו מהתפקיד חיכו לשבס מכונית שרד אמריקאית, נהג צמוד ומשרד מפואר במגדלי התאומים ברמת גן.

כבר בעת כהונתו של שבס כ"מנכ"ל המדינה" היו שמועות לגבי מעורבותו בקידום פרויקטים ואינטרסים של בעלי הון ומקורבים. את מרבית הפעילות ביצע שבס באמצעות האגף למעקב ובקרה, שהוקם במשרד ראש הממשלה כדי לחלץ "פקקים" ביורוקרטיים. על פי החשדות, השתמש שבס במטה זה כדי ללחוץ על בכירים במשרד הפנים ובמינהל מקרקעי ישראל לקדם פרויקטים של מקורבים.

באוגוסט 94' פירסם העיתונאי יואב קווה בעיתון "כל העיר" תחקיר, לפיו סייע שבס לחברת הבנייה ליגד לזרז הליכי תכנון ובנייה ולקבל אחוזי בנייה גבוהים בפרויקט "שערי העיר" בירושלים. שנתיים לאחר מכן החלו רשות לני"ע יחד עם המשטרה לחקור את מקור הכספים שזרמו לחשבונותיו של שבס. על פי החשדות, שגובשו בימים אלה לטיוטת כתב אישום, החל שבס "לעשות לביתו" או לפחות לחשבון הבנק שלו כבר כאשר ישב בלשכת ראש הממשלה, ומיד לאחר שפרש מהלשכה הוא הפך ליועץ מבוקש.

את שירותי הייעוץ שלו העניק שבס לצמד ידידיו הטובים – האחים גיל ודורון שולדנפריי – בעליה של חברת הנדל"ן ליגד. כמו שבס, גם האחים שולדפנריי ("חופשי מחובות") הצליחו בשנות ה-90 לעשות "לביתם" במהירות מרשימה. פרויקט בשם "שערי העיר" בירושלים, אותו רכשו כ"פיל לבן", הפך לפרה חולבת: עבר את כל משוכות הביורוקרטיה במהירות והפך לפרויקט הדגל, שהכניס לחברה רווחים בעשרות מיליוני דולרים. מה שהפך את הפרויקט להצלחה כה גדולה הוא קיצור משמעותי בהליכי האישור בוועדות התכנון והגדלת אחוזי הבנייה – בשניהם היה מעורב מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

כתב אישום טרם הוגש, ושבס יש להדגיש חף מכל פשע, "התנהגותי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה היתה ללא דופי" הגיב. אך התופעה בה הוא חשוד לכאורה ראויה לליבון ציבורי מתמשך, במיוחד כאשר לפרקליטות יש חשדות לכאורה כי היא הגיעה לדרג כה גבוה בשירות הציבורי.

בעלי עניין בחברות ציבוריות, החומסים את קופותיהן, כמו גם מריצי מניות בבורסה, נתפסים אצלנו כסמל להשחתה של המשק, לרעה חולה של הסקטור העסקי. זאת טעות, השחיתות הכלכלית החמורה ביותר מתרכזת בשנים האחרונות בענף הנדל"ן – בתפר שבין הפוליטיקאים ואנשי הציבור לבין יזמי הנדל"ן וקבלניו. העלייה הדרמטית במחירי הקרקעות בישראל בעשור האחרון, גל העלייה הגדול מרוסיה והיציאה ההדרגתית של הממשלה מרוב ענפי המשק הפכו את הקרקע למשאב הלאומי החשוב ביותר. העוצמה הכלכלית הגדולה ביותר נמצאת בידי הפוליטיקאים, הפקידים והעסקנים שמאשרים תוכניות בנייה, שמפשירים, מקצים, מפקיעים ומפצים.

שר האוצר, פרופ' יעקב נאמן, מדבר על הצורך להפחית את שיעורי המס; המפלגות ה"חברתיות" מדברות על הצורך להשתמש במערכת המס כדי לעשות חלוקה צודקת יותר של ההכנסות. אך מנגנון חלוקת ההכנסות הגדול ביותר במשק, אחרי מס הכנסה, הוא הפשרה והקצאת קרקעות ואישורי בנייה.

כלכלת שוחד, קשרים ופרוטקציה שולטים בענף הנדל"ן. מה שמפריד לעתים קרובות בין יזם נדל"ן מצליח ליזם נדל"ן פחות מצליח הוא היכולת של הראשון לקצר תהליכים, לקבל אישורים ולדלג מעל מחסומי הביורוקרטיה במשרד הפנים, משרד השיכון, מינהל מקרקעי ישראל ובעיקר ועדות התכנון והבנייה המקומיות והמחוזיות.

השחיתות והשוחד שולטים בגופים הללו – לעתים הם מתחילים בדרגות הבכירות ביותר במשרדי הממשלה, המינהל, עבור דרך ראשי העיריות והרשויות וכלה בפקידים, מזכירים וב"מוציאים ומביאים" בוועדות השונות. כלכלת השוחד מעוותת לא רק את הנורמות בחברה, אלא גם את הקצאת המקורות במשק. מי שמצליח הוא זה שיודע לשמן את גלגלי הביורוקרטיה ולא זה שעושה את החישוב הכלכלי הנכון. במערכות כלכליות המבוססות על שוחד יורדת המוטיוואציה למצוינות, להתייעלות ולשיפור, וההחלטות מתקבלות על פי שיקולים זרים.

שיעורי המיסוי הגבוהים, העברות המיליארדים החד-צדדיות לקבוצות "ייחודיות", הסקטור הציבורי המנופח – כל אלה הם אמנם אבן ריחיים על צוואר המשק, המונעת ממנו לממש את פוטנציאל הצמיחה שלו. אך כלכלת השוחד גרועה מהם; היא מעוותת לא רק את הקצאת המקורות היעילה, אלא את נורמות החברה והשלטון.

בישראל של 98' רק בוגד כמו נחום מנבר מצליח לאחד את דעת הקהל, את הימין ואת השמאל, את החילונים והחרדים, את החלשים והחזקים; סביב ה"מנברים" עדיין מצליח להתלכד האתוס הישראלי. אך יש כאלה שלא צריכים "לבגוד" במדינה – משום שהם ממילא נוהגים בה, או בקרקעותיה ומשאביה כבתוך שלהם. פקידים בכירים, פוליטיקאים מושחתים שבוגדים באמון הציבור, חומסים את קרקעות המדינה, מקצים אותן למקורבים ו"עושים לביתם" – הם יכולים להישאר בתוך הקונסנזוס. היחס של הציבור אליהם הוא שוויון נפש, התייחסות בתי המשפט היא סלחנית.

טיוטת כתב האישום נגד שבס מאשימה אותו, כי קיבל שוחד של 800 אלף שקלים – חלק מהסכום בהיותו בתפקיד וחלקו לאחר מכן. הפרקליטות מתכוונת להביא בפני בית המשפט כ-100 עדים. שבס יקבל את זכות השימוע.

כאמור טרם הוגש כתב אישום, וממילא לא נפתח המשפט, שבס חף כל עוד לא הורשע מכל פשע והוא אף פוטר את כל ההאשמות בתגובתו שמדובר ב"קשקוש מקושקש". ייתכן שיהיו לו הסברים טובים ללחצים שהפעיל במשרד הפנים ובמינהל מקרקעי ישראל בעניין הפרויקטים של ליגד, כמו גם למאות אלפי השקלים שצמחו בחשבונותיו בשנים אחרונות. מה שבטוח הוא, שהתופעה בה מדובר רחוקה מלהיות בגדר "קשקוש מקושקש".

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים