תם עידן המונופולים?

הצליח לו, לפואד. כותרות ראשיות בכל המדורים הכלכליים, תמונות גדולות של שר התקשורת ומנכ"לו, המכריזים על פתיחת שוק התקשורת, וכמובן – כותרת מתאימה בעיתון של המדינה: "בן אליעזר: תם עידן המונופולים". אלא שלמעשה, שום דבר אמיתי לא קרה אתמול; שום מונופול עדיין לא נשבר; ברוב תחומי הפעילות יעבור זמן רב עד שנראה תחרות, וההחלטות הגדולות על מבנה שוק התקשורת העתידי – עדיין לא נפלו.

1. תפ"א. זה לא תפוחי אדמה והם עדיין לא לוהטים. זוהי התקשורת הפנים ארצית – התחום שלכאורה כן נפתח אתמול לתחרות. פואד חתם על תנאים לקבלת רשיון להפעלת טלפוניה פנים-ארצית.

המתחרות הטבעיות בתחום התקשורת הפנים-ארצית הן, כמובן, חברות הטלוויזיה בכבלים; היחידות שיש להן את "המייל האחרון" – גישה עד הסלון של 70% מבתי האב בישראל. אבל שאלת הזיכיון של חברות הכבלים עדיין תלויה ועומדת, ולא ברור מתי הן יקבלו רשיון תפ"א.

אז מי יקבל? יקבלו חברות שמבקשות להציע תפ"א באמצעות טכנולוגיות אלחוטיות; כאלה שלא דורשות מתיחת צינורות עד לבית כל מנוי, כמו למשל קבוצת יורוקום, המציעה תפ"א באמצעות טכנולוגיית ה-{ .LMDS@\{\ אלא שהמכרזים עדיין לא פורסמו, אף חברה לא זכתה בהם, וגרוע מכך – הטכנולוגיה הזאת לא נוסתה בהיקפים גדולים בשום מקום בעולם. למרות ההכרזות האופטימיות, במקרה הטוב, מדובר בעניין של שנתיים.

2. טלוויזיה רב ערוצית. לכאורה, בתחום זה יש כבר תחרות, עם עלייתה של חברת יס לאוויר לפני חודש. אלא שהניסיון שנצבר בשווקים אחרים מלמד כי תחרות מתחילה רק כשיש בשוק יותר משני שחקנים. שתי הדוגמאות האחרונות הן השוק הסלולרי, שבו התחרות קפצה מדרגה כאשר נכנס שחקן שלישי, ושוק כרטיסי האשראי, שגם בו נפתחה התחרות רק כשהצטרף השלישי.

בינתיים, עליית חברת יס נראית בעיקר כבשורה רעה לחברות הכבלים, ועדיין לא ברור מה גודל הבשורה מבחינת תכנים ומחיר. הסדר ה-{ ,Must-Sell@\{\ שמחייב את חברות הכבלים למכור ליס את הערוצים הפופולריים, יצר מסך די אחיד בטלוויזיה הרב-ערוצית, ועדיין לא חולל מהפכה של ממש בשוק התוכניות.

ייתכן שבעוד חצי שנה, כשחברות הכבלים יוכלו להציע "חבילות" שידורים, תהיה התעוררות ומגוון של ממש בשוק התכנים. אבל הסיכוי היחיד למהפכה בשוק הזה – במחירים ובמגוון – הוא כשיהיה פס רחב זול ואמין, ובעלי התשתיות לא יעמדו עוד בין הצרכנים לספקי התכנים.

3. אינטרנט מהיר. מי שרוצה להבין מה קרה בתחום האינטרנט המהיר בישראל, שיסתכל על חברת נון-סטופ. זאת החברה הראשונה בישראל שאמורה לספק אינטרנט מהיר. היא פועלת כבר כמעט שנה ושורפת כמיליון דולר בחודש.

יש לה הכל לנון-סטופ: יזם עקשן – שמואל דנקנר; בעל מניות שמוכן לממן אותה – חברת מת"ב; מנכ"ל מוכשר – אייל יניב; צוות גדול של עובדים, טכנולוגיה, תשתית, ואולי גם אסטרטגיה. רק דבר אחד אין לה: לקוחות. מדוע? כי לאף אחד אין רשיון לאינטרנט מהיר בישראל – לא לבזק ולא לכבלים.

יש סיבה טובה לכך שאין עדיין אינטרנט מהיר בארץ: במשרד המשפטים חושבים שאם יינתן היום, בלי חקיקה, אינטרנט מהיר לכבלים ולבזק, אחר כך לא ניתן יהיה להסדיר את מבנה שוק התקשורת של עידן הפס הרחב. משרד המשפטים גורס שקודם צריך לתת אינטרנט מהיר לבזק, ואחר כך להגיע להסדר עם הכבלים.

הממונה על ההגבלים העסקיים, לעומת זאת, סבור שצריך לתת את הרשיונות יחד. השורה התחתונה: אם מתן אינטרנט מהיר לבזק יותנה במתן אינטרנט מהיר לכבלים, ומתן אינטרנט מהיר לכבלים יותנה בחקיקה וב"דיון ציבורי", כפי שרוצה משרד המשפטים – אינטרנט מהיר יחכה לשנת 2001.

4. הפרטת בזק. כאן דווקא יש התקדמות – תוך פחות משנה יש סיבות טובות לצפות שתושלם ההפרטה הגדולה בתולדות המדינה. קפיצה של מניות בזק לשווי שוק של יותר מ-5 מיליארד דולר משקפת את ההערכות כי מכירת החברה צפויה לרכז עניין רב.

אבל כדאי לראות איפה ואיך המדינה מצליחה לקדם מהלכים. ההתקדמות בהפרטת בזק הושגה לאחר שהמדינה הבטיחה לכל עובד שיפוטר מהחברה כמיליון שקל, וזאת מעבר לסכומים שיש בקופת הפנסיה שלו.

אם עידן המונופולים באמת היה תם, כפי שאמר אתמול פואד, איש לא היה מעביר בקלות שכזאת 2 מיליארד שקל במזומן לקבוצת עובדים, מהשבעים בישראל.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים