האם ארצות הברית היא אוליגרכיה?

 

דמוקרטיה או פלוטוקרטיה?

את הכתבה הראשונה על תהליך השתלטות העשירים על הפוליטיקה בארצות הברית פרסמתי לפני כמעט עשר שנים. התמונה לא היתה אז ברורה – כפי שהיא היום, אבל מכל הכיוונים הופיעו אינדיקטורים מטרידים. המקום הראשון הבולט  בו ראיתי את התהליך היה דווקא בשוק המניות, שם החלה אופנה של חברות שמכרו מותגים יקרים להחריד.

הפעם הראשונה שבה הצגתי את השאלה הזאת לאיש עסקים אמריקאי היתה לפני 3 שנים.

אני מודה. התשובה המהירה שלו הפתיעה אותי. הוא לא היסס ומייד ענה: ״ארצות הברית נעה בהדרגה לכיוון של פלוטוקרטיה״.

אבל מה שיותר הפתיע אותי היה, מה שגיליתי שנה לאחר מכן בחיפוש בגוגל. כאשר הקלדתי את שמו של המרואיין עם המילה Plutocracy  – התוצאה הראשונה שהתקבלה היתה הראיון שהוא העניק ל-  TheMarker  – ללמדנו, עד כמה השאלה הזאת היתה באותה תקופה לא ״פוליטיקלי קורקט״. העיתונאים האמריקאים לא רצו לשאול את וורן באפט את שאלת טריליון הדולר: האם ארצות הברית היא באמת דמוקרטיה, או מדינה שמנוהלת על ידי העשירים ולמען העשירים. גם הבוקר, אם תערכו את החיפוש הזה – התוצאה הראשונה עדיין תהיה אותו ראיון משנת 2011 עם וורן באפט בביקורו במזרח הרחוק.

חלפו 3 שנים – ומה שהיה אז בשוליים של השיח הציבורי – הופך עכשיו למרכזו. כלכלנים, אקדמאים, אנשי עסקים ופוליטיקאים, שהתעלמו במשך עשור או שניים מהפיל הענק שבחדר,  מתחילים להודות במה שבאפט אמר: הדמוקרטיה היא פיקציה – קבוצות האינטרסים שולטות.

 

המחילות התת קרקעיות – שם נקבע הכל

 

 

אני לא חושב שיש נושא שהקדשתי לו יותר טורים ומחשבה בחמש השנים האחרונות מאשר ״קבוצות אינטרסים מיוחדות״ – special interest group – אני חוזר וכותב על הנושא הזה, כי אני חושב שהוא קריטי ויש לי מטרה ברורה: אני רוצה שהציבור הישראלי יבין, שרוב הפוליטיקה אליה הוא נחשף  בטלוויזיה ובעיתונות הפופולרית (מקורות המידע העיקריים של 99% מהציבור על המערכת הפוליטית) היא בלוף מוחלט. מסך עשן, מופע של קרקס – כאשר מאחורי הקלעים מתבצע האקשן האמיתי: קבוצות האינטרסים הישראליות החזקות מעצבות את החוקים, התקנות, התקציבים, התפיסות והסנטימנט בהתאם לאינטרסים שלהן.

גרוע יותר מהחוקים והתקנות שקבוצות האינטרסים המיוחדות משפיעות עליהם – הם הנושאים שלעולם אינם מגיעים לדיון ציבורי אמיתי, בגלל קבוצות האינטרסים. שתי הדוגמאות הבולטות הן כמובן מערכת הבנקאות הישראלית, שגובה ״מס בנקאי": של 50 מיליארד שקלים מהציבור, חלק גדול ממנו רנטה דו-אופוליסטית,  ומערכת הביטחון שגובה מס של 70 מיליארד שקלים מהציבור עם אפס ביקורת ציבורית ממשית על הוצאותיה.

אלא שלא מדובר בתופעה ישראלית, כמובן. לישראל יש מודל הערצה וחיקוי גרוע הרבה יותר: ארצות הברית.

בשנים האחרונות אפשר לקרוא יותר ויותר ניתוחים ומאמרים שיוצאים מהאקדמיה האמריקאית, על הדרך שבה הפוליטיקאים והרגולטורים משרתים את המערכת הפיננסית והבנקאית. מאז המשבר הפיננסי זה הפך להיות יותר פוליטיקלי קורקט לכתוב על כך. אבל מה שעדיין לא פוליטיקלי קורקט הוא, להסביר שוול-סטריט היא רק אחת מקבוצות האינטרסים האמריקאיות ששולטות בכלכלה. יש מאות כאלה. לא סתם קוראים לו פרנק אנדרווד. מתחת לבית הלבן ולגבעת הקפיטול יש תעשייה ענקית תת-קרקעית של אינטרסים בטריליוני דולרים, של שחיתות חוקית, לוביסטים וחיבורי הון-שלטון.

מה שמביא  אותי למחקר המצויין שפרסמו בשבוע שעבר מרטין גילנס ובנג׳מין פייג מאוניברסיטאות נורת׳ווסטרן ופרינסטון.  הם הלכו ובדקו כיצד עוצבה המדיניות ב- 1800 נושאים שונים בפוליטיקה האמריקאית בשנים 1980 עד 2002: לפי העדפות של הציבור הרחב או לפי ההעדפות של קבוצות האינטרסים המיוחדות. התוצאות של המחקר לא מפתיעות, אבל די מדהימות. להעדפות הציבור, הם קובעים, יש השפעה אפסית, זניחה, על המדיניות שקובעים הפוליטיקאים. ובעברית פשוטה: ארצות הברית היא עכשיו, באופן רשמי, אוליגרכיה. לא אוליגרכיה טהורה – משום שחלק מקבוצות האינטרסים לא מייצגות אינטרסים רק של האלפיון העליון – אלא של קבוצות רחבות יותר, כמו ועדי עובדים בתעשיות מסויימות, איגודים של מקצועות שונים וכדומה. מה שבטוח הוא – דמוקרטיה זה לא.

photo-1

 

 

 

 

 

 

 

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים