יורם גביזון על נוחי דנקנר – גיליון 100 המשפיעים – 2006 – הכל היה כתוב. כולם בחרו להתעלם

לפני שבועיים החליט בית המשפט העליון סופית לדחות את ניסיונו של נוחי דנקנר לחזור לשליטה בקבוצת אידיבי. המדהים הוא שההחלטה הזאת כמעט לא זכתה לתשומת לב בעיתונות ובשיח הציבור. דנקנר שהיה לפני 5 שנים האיש החזק במשק, אולי יותר מראש הממשלה, התפוגג לחלוטין מהתודעה. מי שנשארו בשטח הם כל הגורמים בשוק ההון, בממשלה, בבנקים ובעיתונות שהגנו על דנקנר בתקופה בה שלט במשק – הזרימו לו מיליארדים, תפרו לו רגולציה נוחה ונמנעו מלדווח בצורה ברורה, חדה וממוקדת על העיסקאות המפוקפקות שלו.

בשנה האחרונה נוהגים חלק מחברי הקבוצה הזאת לתרץ את ה״טיפול״ המיוחד שהעניקו לדנקנר בכך ש״כולם העריצו אותו ורוממו אותו״ או ש״הוא נבחר שוב ושוב לאיש המשפיע במשק״ – כאילו שזה סיטואציה שנותנת להם ״פטור״ מלעשות את עבודתם: לבקר אותו, לפקח עליו ולדאוג שהאשראי שמוענק לו נעשה בתנאי שוק.

אבל גם הסיפור ש״כולם העריצו אותו ורוממו אותו״ נשען בעיקר על הזיכרון הקצר והספינים של חבריו. לא מזמן מצאתי את הקטע שכתב יורם גביזון, אחד הכתבים הכיר בכירים ומנוסים של המרקר על נוחי דנקנר בשיא תקופת הזוהר שלו בגיליון 100 המשפיעים של המרקר – בשיא תקופת הכוח של דנקנר.  תקראו את הטקסט הזה ולא תאמינו שהוא נכתב בספטמבר 2006. כמעט אין שום דבר שאנחנו יודעים על דנקנר היום – ובעיקר על הכוחנות, היהירות, חוסר העניין ביצירת ערך אמיתית, היחצ״נות הריקה שאין מאחורי ביצועים עסקיים, הקשרים המפוקפקים עם בן דודו בבנק הפועלים, התרפסות הרגולטורים כלפיו והמיקוד שלו אך ורק בצבירת כוח – שגביזון והעורכים שלו לא זיהו כבר לפני 8 שנים. את הטקסט הזה אי אפשר למצוא ברשת כי באותה תקופה המגזין לא העלה את כתבותיו לאינטרנט – אבל הנה עיקרי הטקסט שהקלדתי למען קוראי הבלוג:

״נוחי דנקנר יו"ר קבוצת אי.די.בי אחזקות, אוהב לזמן אליו את עוזריו הבכירים לפגישות עבודה בשעות הלילה המאוחרות. לא תמיד ברורה להם מטרת הפגישה, ובמבט לאחור גם לא תמיד דחיפותה., אבל בכל פעם הם נזכרים מחדש מי הבוס.

לכאורה מדובר בעניין סגנוני שולי, אבל דנקנר וסגנונו הם התרבות הניהולית של אי.ד.יבי, זו שמובילה אותה להישגים וזו שלא פעם מכשילה אותה. מאז רכשה הקבוצה בראשות דנקנר, משפחת לבנת ומשפחת מנור את השליטה באי.די.בי במאי 2003, הלכה וגברה הששפעתו של דנקנר על המשק והפוליטיקאים, ובמקביל בלכה והתפוגגה דמותם של שותפיו לרכישה, אי,די,בי אחזקות היא כיום הצגה של איש אחד.

במהלך פגישות עם דנקנר אפשר להיווכח כיצד פוליטיקאים בכירים, כמו ראש הממשלה אהוד אולמרט, וראש האופוזיציה בנימין נתניהו, מתקשרים ושואלים בעצתו. אנשי עסקים אינם ששים להתעמת איתו חזיתית, בשל קשריו המשפחתיים עם בעלי מניות בגרעין השליטה של בנק הפועלים, ספק האשראי העיקרי במדינה. דנקנר גם מיטיב יותר מכל איל הון אחר במדינה לתמרן בין הרשויות הרגולטוריות. עמיתו דודי ויסמן, מבעלי השליטה בקבוצת דור אלון, תוקף באופן בוטה וגמלוני את הממונה על ההגבלים העסקיים, שביצעה סיכול ממוקד לנסיונו להתמזג עם סונול. באותו זמן נתנה הממונה לחברת שופרסל שבשליטת אי.די.בי היתר לרכוש את קלאבמרקט, למרות שהעסקה השפיעה מיידית על הגברת הריכוזיות ברשתות המזון.

למרות הכוח שצבר בשנים האחרונות, לא ניכרת ירידה כלשהי ברעב העצום של דנקנר לעסקות. דנקנר עדיין מגלה אותה להיטות לצלול לעומקו של תהליך מפרך שבסופו מסמך הבנות, חתימה ואור הזרקורים. סקירה קצרה של השקעותיה של אי.די.בי ושל עסקים שלא עלה בידה לרכוש, מלמדת שב-12 החודשים האחרונים כרש דנקנר באמצעות החברות בקבוצה את השליטה המלאה בסלקום תמורת 1.35 מיליארד דולר, את עסקיה של קלאבמרקט מידי הנאמנים של הרשת תמורת 765 מיליון שקל, מכר את השליטה בסאיטקס ויז'ן ל-HP ב-230 מיליון דולר, בסקיילקס למפעלים הפטרוכימיים תמורת 163 מיליון דולר, בחברת אזורים.  אי.די.בי רכשה את השליטה בכור ונוצחה על קו הסיום במירוץ לרכישת השליטה בבנק לאומי, עסקה שהיתה מקנה לדנקנר כוח כלכלי ופוליטי מהגדולים שהחזיק בידיו אי פעם איש עסקים בישראל.

ועם כל זאת, מניית אי.די.בי אחזקות מתנהלת בעצלתיים. למעשה, קשה לחשוב על ניגוד חריף מזה הקיים בין הפעילות הקדחתנית של דנקנר לבין התנהגות המניה בשלוש השנים האחרונות. תריסרי הודעות לעיתונות, מאות תמונות במדורי הכלכלה, ואפילו דיווידנדים בסכום מצטבר של 1.4 מיליארד שקל שחולקו על ידי דנקנר מאז רכש את השליטה – כל אלה לא מנעו תשואת חסר מול מדד מעו"ף 25.

שוק ההון לא מתרשם מדרכו של דנקנר עד עתה. הסבר אפשרי לתופעה הוא, שלמרות ההבדלים הסגנוניים הברורים בינו ובין משפחת רקנאטי, בעלת השליטה הקודמת, יש להם לפחות מאפיין משותף אחד, מאפיין שהרחיק משקיעים ממניית אי.די.בי אחזקות ואינו מקרב אותם כיום: שליטה.

דנקנר מכור לשליטה המכנה המשותף לכישלונות ולהצלחות שלו הוא שליטה. למענה הוא ישלח יד לכיסו וידלה עוד ועוד מזומנים להשקעה בחברות בעלות יחס בעייתי בין הסיכון הגלום בהן ובין פוטנציאל הרווח שהן מציעות. היעדר שליטה, או חוסר סיכוי להגיע לשליטה, גורם לו לוותר על אחזקות מיעוט בחברות שפועלות בשווקים צומחים ומנוהלות היטב, על ידי אחרים.

צוות של יועצים בעלי דעות ורקע אישי מגוונים יותר היה מאזן את נטייתו של דנקנר למלכד את עצמו בהשקעות רק כדי להשיג שליטה – ולהיפטר בחופזה מאחזקות טובות, אבל ספק אם באי.די.בי אחזקות של היום יש הערכה רבה לפלורליזם של דעות. דנקנר מנהל אותה כחצר ביזנטינית, שבה המנהלים הבכירים נאבקים על הזכות להימנות עם אנשי סודו. פרישתו של יקי ירושלמי, יו"ר מפעלי נייר חדרה, זמן לא רב לאחר שאמר כי הוא "מוטרד מהעובדה שאי.די.בי קונה כל דבר שזז", רק חיזקה את אלו בשוק ההון המעריכים כי, מעט מנהלים בקבוצה מעזים לומר לדנקנר את האמת בפנים״.

שימו לב: בטקסט הקצר הזה שפתח את מגזין 100 המשפיעים של המרקר לפני 8 שנים יש את כל המרכיבים שהביאו לנפילתו של דנקנר ויש גם את כל האזהרות מפני הריכוזיות המשקית שדנקנר ודומיו הגדילו משמעותית באותן שנים. הכל כתוב כאן: חצר ביזנטינית, מנהלים שהם יס-מנים, הפחד מהקשר שלו עם בנק הפועלים, טירוף השליטה שלו שגורם לו להתמנף – והביצועים החלשים העסקיים. גביזון ועורכיו במגזין השנתי היוקרתי והמדובר לא פיספסו במאמר המרכזי שום תכונת אופי או תופעה מישקית מרכזית שהביאו בסופו של דבר לקריסתו וחיסולו של דנקנר מהבמה.

אז מדוע הציבור התעלם מכל האזהרות האלה? מדוע אנשי העסקים והבנקאים התעלמו מהם? הסיבה פשוטה. כאשר לאיש עסקים יש הרבה כוח ובעיקר שליטה על עשרות ומאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור – העניין במאמרים מסוג כזה הוא תמיד שולי. אף אחד לא אוהב להתייצב מול קטר חזק ודוהר. צוות העיתונאים של המרקר התייצב אז – ושילם מחיר כבד.

היום – הסיטואציה במשק כבר שונה לחלוטין. הנה הזמנה לאירוע של לשכת עורכי הדין שנשלחה אלי היום:

IMG_20140521_132706

 

תודו שזה מצחיק.

לפני 5 שנים לא היה כמעט אף עורך דין או משפטן בישראל שהעז לדבר על בעיית הריכוזיות. חלק גדול מעורכי הדין הגדולים נשלחו עלידי הטייקונים לעיתוני הטייקונים להסביר שאין דבר כזה ריכוזיות, או שזה בעיה שולית. עכשיו הם מדברים על ריכוזיות כדבר מובן מאליו ואף מסבירים שיש ״שלטון אצולה בישראל״ שזה ביטוי די קיצוני ומדהים.

בלי הקמפיין של המרקר של 7 שנים על הריכוזיות – כל זה לא היה קורה. הקריאות של המרקר למשפטנים ולעורכי דין להצטרף אליו למאבק נענו במשך שנים בשלילה במקרה הטוב.

זכורה לי ארוחת צהרים שלי לפני 4 שנים עם שותף ידוע באחד משלושת המשרדים הגדולים בישראל. שאלתי אותו מדוע הם שותקים בקשר לבעיית הריכוזיות במשק.  בהתחלה הוא מלמל משהו שהוא לא מכיר את הנושא לעומק. כאשר הקשיתי עליו הוא בסוף אמר שזאת בעיה קשה אבל מייד הסביר לי שעורכי דין לעולם לא יגידו מילה אחת נגד הטייקונים. ״גם אם בטווח הארוך – פירוק הריכוזיות ישפר משמעותית את מצב המשק ואת איכות החיים שלנו כעורכי דין – אנחנו לעולם לא נפתח את הפה. אנחנו תמיד נהיה ממוקדים בשכר הטירחה ברבעון הקרוב, בחודש הקרוב. כאלה אנחנו – עורכי הדין. אנחנו חיים את הרגע״.

 

1 תגובה
  1. בת-חן
    בת-חן says:

    מסתבר שיש יותר אנשים קטנים פחדנים ומרוכזים בעצמם מאנשים שרואים לנכון לעשות דברים משמעותיים בחיים האלה.
    החדשות הטובות מבחינתך הם שהצלחת להטביע מטבעות לשון שעכשיו אחרים משתמשים בהם כאילו היו שם תמיד….
    וזה לקח המון זמן .
    מזל שהייתה לך הסבלנות והפלטפורמה להמשיך עד שיופיעו הפירות.
    כרגע אלו רק הניצנים.
    חלק מהפירות שאתה וכולנו נראה מהעבודה שלך יהיו דון קישוטים נוספים שיאזרו אומץ. לדעתי הפריחה תהיה משולבת גם במהלכים של פירוק מאזן האימה בבד בבד עם הרחבה של כמות הלוחמים נגד השיטה. ואז תוכל לנוח כי תראה פריחה של 2 צבעים בו זמנית, ויהיה בזה הרבה סיפוק.

    להגיב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים