לאיזה_פוליטיקאי

לאיזה פוליטיקאי אני רוצה להצביע בבחירות הקרובות

אחד הסרטים האהובים עלי הוא groundhog day – יום המרמיטה (לקום אתמול בבוקר) – בכיכובו של השחקן הגאוני ביל מאריי. בסרט, למי שלא ראה, הגיבור מתעורר כל בוקר מחדש לאותו יום ויש לו הזדמנות לתקן את התנהגותו וללמוד מטעויותיו.

בשבועות הראשונים  חוזר הגיבור שוב ושוב על טעויותיו וזאת למרות שהוא מפתח מיומנויות מדהימות בתחומים רבים – בגלל האופי הדפוק שלו. המפנה בעלילה מגיע רק כאשר הוא מבין שאת הניסיון שלו הוא צריך לרתום לא כדי לעשות מניפולציות מתוחכמות על הסביבה אלא כדי להשתנות.
לפני שבוע צייץ אחד מחברי בטוויטר שהבחירות בישראל הן כמו הסרט גראונד הוג דיי – רק בלי שהגיבור משתפר – אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות.

אני רוצה להציע לנו לחשוב על הטעות המרכזית שאולי אנחנו חוזרים ועושים כמו ביל מארי באותו סרט נהדר:

אנחנו מנסים לרכז את האחריות לתוואי העגום בו אנחנו נעים בשנים האחרונות בפוליטיקאים, בממשלה, בשרים או בראש הממשלה.

בשנים האחרונות למד הציבור להבין טוב יותר את המערכת האקולוגית בה חיים הפוליטיקאים, השרים, חברי הכנסת, הפקידים והרגולטורים. אנחנו מבינים שהם רובם כפופים לאינטרסים של קבוצות הלחץ שמינו אותן או שולטות בהן ומתנהגים בהתאם לנורמות של הסביבה בה הם צומחים ופועלים. המקום בו רואים בצורה הבולטת ביותר את הנורמות האלה הוא בתקשורת לה יש השפעה דרמטית על המערכת הפוליטית וחלקה סובלת בדיוק מאותן נורמות מעוותות ומסואבות של מושאי ביקורתה.

למרות שאנחנו מבינים שמרחב הפעולה של הפוליטיקאים הוא מאוד מאוד מוגבל – אנחנו מתעקשים להמשיך לגלגל את האחריות מאיתנו, הרחק מכל אחד מאיתנו – ולרכז אותה ב״מנהיגות״ שכמובן תשוב ותאכזב אותנו שוב ושוב.

אם יש דבר אחד שסביבו שורר בישראל קונצנסוס כמעט מוחלט, הרי זו הקביעה שיש לנו ״משבר מנהיגות״. כל אחד מאיתנו רוצה להאמין שאם רק נחליף את הממשלה, את הכנסת או את הפקידים באנשים אחרים, אנשים ״טובים״ יותר או כמו מנהיגים ״כמו שׁהיו פעם״, הכל יהיה בסדר.

אבל האם באמת יש לנו משבר מנהיגות, או שמא המנהיגים שלנו משקפים בצורה נאמנה את מה שמתרחש ברוב שדרות העם? האם יש לנו באמת ״מערכת מקולקלת״, או שמא התנהגות המערכת הפוליטית והממשלה והסקטור הציבורי משקפים נאמנה את שיווי המשקל המשרת את עמדות הכוח המרכזיות במשק ואת הנורמות של האליטה בכל מוקדי המפתח במדינה?

האם הבעיה היא באמת קומץ פוליטיקאים בכירים —מחברי הכנסת, דרך המנכ״לים של המשרדים ועד ראש הממשלה — או שמא התפיסה הזאת רק משרתת כל אחד מאיתנו: במקום להביט במראה על עצמו, על התנהגותו, על מעשיו, על מחדליו, על מה שהוא עושה לסביבתו או מה שהוא מוכן לקבל מסביבתו? האם הנרטיב הישראלי על משבר מנהיגות הוא בעצם השיטה של כל האליטות הנהנות מהסטטוס קוו למקד את כל האחריות בקומץ מנהיגים במקום לפזר את האחריות לכל אחד מאיתנו שנמצא בעמדת השפעה ויכול להיות גם מודל לחיקוי?

אני יודע שזאת שאלה גדולה מאוד ומסובכת, לכאורה. אבל אני רוצה בכל זאת להציע לכולנו להרהר בה. אני נוטה לענות שאין בישראל בעיית מנהיגות, אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה, וההתנהלות של המנהיגות היא תמונת ראי של הערכים, התפיסות וההעדפות של האליטה הישראלית כולה באשר היא.

המסקנה המיידית היא טריוויאלית. אין היום שום מפלגה שחרטה על דיגלה את הצורך להוביל מהפיכה ערכית, נורמטיווית במדינה. אין שום מפלגה ושום מנהיג שאומר את האמת לבוחרים; הסיכוי להוביל כאן שינויים אמיתיים הוא נמוך כל עוד לא תהיה התעוררות חברתית משמעותית ותצמחנה אליטות חדשות או שהקיימות תשנה את אורחן ורבען.

המערכת הפוליטית נחלקת היום לשתיים או שלוש קבוצות עיקריות:

1. הקבוצה הראשונה היא זאת שנתמכת עלידי קבוצות באוכלוסיה שמחוברות למערכת הפוליטית ומקבלות ממנה הגנה או כאלה שנהנות מהצבעה מסורתית של קבוצות מסויימות באוכלוסיה – מפלגות קליינטליסטיות שמשרתות ופונות לסקטורים: הליכוד והעבודה בראשן וחלקית ש״ס, ישראל ביתנו והמפלגות הערביות.
2. הסוג השני הוא מפלגות אידאולוגיות דתיות כמו הבית היהודי ומהצד השני מרצ. הן משרתות יותר אידאולוגיה ופחות אינטרסים מסויימים (למרות שאצל חלקן האידאולוגיה גם מחוברת לעיתים לאינטרסים מסויימים).
3. הסוג השלישי, החדש, הוא מפלגות כמו לפיד וכחלון שקמו על רעיונות שאמורים לפנות לא לסקטורים מסויימים באוכלוסיה אלא לציבור הרחב; הן מבטיחות שהן יפתרו לנו את הבעיות הכלכליות מחר בבוקר או כמו שלפיד אמר בקיץ 2013: תוך שנה וחצי שנתיים.

הסיכוי לתקן את הכלכלה הישראלית תוך שנה או שנתיים ואפילו חמש שנים הוא קלוש משום שרוב הקלקולים בה הם עמוקים מאוד, תרבותיים ושינויים אמיתיים דורשים עימות עם הרבה קבוצות שנהנות מהמצב הנוכחי.

התיקון של ישראל, ניקוי השחיתות, הסקטוריאליות; שיקום ההון החברתי ויצירת קואליציות לשינויים של ממש הם תהליכים ארוכים שדורשים מנהיגות מסוג אחר: שלא מוכרת חלומות על מהפיכות שיקרו מחר בבוקר וגם לא עסוקה כל הזמן בלייצר איומים והפחדות כדי לשרוד.

מנהיגות אמיתית משמרת את הדברים החשובים שעזרו לנו בהיסטוריה להגיע להישגים המרשימים אליה הגיעה ישראל – אבל היא גם מעזה לנטוש במקביל את חלק מההרגלים, המסורות והתפיסות שכבר אינן רלוונטיות וחוסמות אותנו. מנהיגים אמיתיים נאלצים ״לבגוד״ בנאמנויות שיש להם לאינטרסים קיימים, למסורות שאבד עליהן הכלח ולאמץ רעיונות חדשים – גם אלה שמאיימים על מי שנהנה מהסדר הקיים.

אני לא רואה מנהיגות כזאת היום בזירה הפוליטית. גם אם יש כמה פוליטיקאים עם יותר יושרה, פשטות, ערכים ברורים ומצפן אידאולוגי ברור – איש מהם לא מוכן בינתיים להגיד לעצמו ולנו את האמת שבלי התעוררות ערכית, אזרחית משמעותית בקרב אלפים או מאות אלפים של מנהיגים בכל שדרות הציבור – לא יהיה שום שינוי אמיתי כאן.

כמובן שבסופו של דבר צריך להצביע, חשוב מאוד להצביע וחשוב כפליים שכל אחד מאיתנו יהיה מעודכן, מלומד ומיודע כמה שיותר בנושאים החברתיים והכלכליים. אבל ההצבעה הזאת צריכה להיות מפוכחת: זה נאיווי ומסוכן לצפות ממנהיגות פוליטית לחולל כאן שינויים משמעותיים או לפתור את הבעיות החברתיות והכלכליות שלנו.

הדרך היחידה לשמר את השיח הציבורי והמומנטום של שינויים ורפורמות למען הציבור הרחב הבלתי מפוזר הוא באמצעות יצירת מאסה קריטית של אזרחים שלומדים, לעומק, את הנושאים הכלכליים והפוליטיים האלה ובעיקר מבינים כיצד עובדות קבוצות אינטרסים מיוחדות וכיצד הן ״לוכדות״ רגולטורים, חברי כנסת ומקבלי החלטות.

 תהליך הלימוד הזה הוא כואב. משום שברגע שאנחנו רוצים לשנות את המציאות הקיימת למען  מציאות חדשה – ולא בצורה קוסמטית אלא בצורה מבנית ויסודית – אנחנו חשופים תמיד לאפשרות שנפגע במסורת, בהיסטוריה ובעיקר בנאמנויות שיש לנו לחברים, למשפחה ולקבוצות להן אנחנו שייכים. מבנה המשק הנוכחי משרת הרבה מאות אלפי אנשים שכולם נמצאים סביבנו.
תהליך הלמידה הזה נעשה לא בצורה פרטית אלא בציבור רחב – וזה תהליך מורכב כי חלק מהאנשים שלוקחים בו חלק נאלצים לחשוב אחרת על תפיסות שהדריכו אותם במשך שנים. אבל הלימוד הציבורי הזה הוא קריטי – כי זאת הדרך היחידה בה כל המידע והאינפורמציה צפים החוצה.
בטורים שלי ושל חברים אחרים בדה-מרקר אנחנו בעצם עוסקים בתהליך למידה ציבורי הזה. זה בעיקר בולט בתגובות לטורים ובפייסבוק.
אני חושב שבשנה האחרונה גדלה בצורה דרמטית המודעות הציבורית לנושאים האלה שאנחנו כותבים עליהם: לראשונה נוצרת לגיטימציה ציבורית לרעיונות של רפורמות למען ציבור רחב, מפוזר – ושיח שלא נשלט רק עלידי הדוברים והנציגים של קבוצות האינטרסים. אני די מעודד בהיבט הזה.
הנהיה של ציבור רחב אחרי פוליטיקאי – משיח – כוכב – שלשום ליברמן, אתמול בנט, היום לפיד, מחר כחלון – כמי שיביא את השינוי המיוחד – היא הרסנית; שום פוליטיקאי-כוכב לא יכול לחולל היום שינויים מהותיים בתוואי הכלכלי והחברתי בלי שיקום ההון החברתי בישראל – התעוררות של מאות אלפי ישראלים.

ממילא לרוב הפוליטיקאים היום גם אין חזון, תוכנית ותיאוריית שינוי של ממש. אף אחד מהם לא מסוגל לעמוד מול הציבור ולהגיד לו ביושר: המערכת הפוליטית, הממשלתית, הכלכלית בעשראל היא מסואבת ומאובנת – כמו בדמוקרטיות מערביות רבות – והתיקון שלה, הניקוי שלה יקח הרבה מאוד שנים. אנחנו צריכים לצאת למסע ארוך וקשה של שנים ארוכות לתקן את זה. מסע שמתחיל בכך שנכיר שהבעיות בחברה ובכלכלה הישראלית אינן נובעות מקומץ פוליטיקאים, שרים או אפילו ״טייקונים״ אלא הן מארג שלם חברתי-כלכלי-תרבותי ששכולנו חלק ממנו ואותו צריך לשנות בהדרגה.

 חלק לא מבוטל מהאליטות בישראל, כמו במדינות רבות בגדו בה. בגדו בשכבות החלשות. בגדו במעמד הביניים, בגדו בדור הבא; הן הגיעו למסקנה שלא ניתן לתקן את התוואי הכלכלי והחברתי בישראל ולכן הן עסוקות רק בצבירת רכוש וכוח לעצמן ולילדיהן או בבניית חומות סביבן. במקום לנסות לתקן הן עסוקות בלחטוף, לדרוס או להרכין את הראש מול השחיתות והאלימות שהן רואות סביבן. אנחנו צריכים אליטה מחוייבת חדשה. שמבינה שהתוואי הנוכחי יכה בסופו של דבר בכולם. גם באלה שנראים עכשיו חזקים ומוגנים.

הפוליטיקאי שאני רוצה להצביע לו הוא זה שיגיד לנו את האמת: אי אפשר לתקן את הכלכלה והחברה בשנה וגם לא בשנתיים וגם לא בחמש. מה שאפשר לעשות בפרק זמן זה הוא רק דבר אחד; להתחיל להציג מנהיגות אחרת, לנטוש את דרך השחיתות והציניות והססמאות הריקות, להציג את נתוני האמת בפני הציבור ולהציע לו לצאת למסע מאוד ארוך של שינוי שכולל את כל שדרות הציבור.  בינתיים אף פוליטיקאי לא עשה זאת – אני מאוד מקווה ומייחל וחולם שזה יקרה בבחירות הקרובות. אני ורבים מהחברים שלי במרקר מחוייבים בכל מקרה להמשיך לנסות לתרום בעבודה העיתונאית המתמשכת, האובססיווית והסיזיפית, ליצירת מערכת אקולוגית שתתמוך בתהליכים האלה.

2 תגובות
  1. אורי
    אורי says:

    דווקא בנט כן טוען מה שרולניק כותב.
    אמר עשרות פעמים שאין פתרונות קסם, אלא זה שרברבות, פותחים סתימה ועוד סתימה,ועוד סתימה.

    מנהיג אמיתי

    להגיב
  2. רמי
    רמי says:

    גיא – קודם כל – יישר כח על התןרה שאתה מרביץ בנו כבר שנים.
    ספציפית פה – הפוליטיקאי שאתה מתאר זה אתה. ואתה לא רץ. וגם לא בטוח שתפקידו של פוליטיקאי לחנך. תפקידו לעשות. ולשם כך להיבחר. וזה לא הולך טוב עם חינוך.
    אני אישית תינוק שנשבה בשמאל הפוליטי אז קשה לי להצביע לכחלון. אבל הצבעה לכחלון תשלח מסר מאוד ברור לפוליטיקאים לגבי מה אנחנו רוצים.

    להגיב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים