למה_אני_לא

מדוע אני לא הולך לפוליטיקה

בשבוע שעבר לקחתי פסק זמן קצר מקריאה, מחקר וכתיבה ויצאתי לסיבוב נוסף בקרב הצעירים בישראל. ממכללת ספיר בשדרות ועד הטכניון; מאוניברסיטת בן גוריון ועד הקריות פגשתי אלפי סטודנטים צעירים שמתעניינים בכלכלה פוליטית בישראל ומחפשים מודלים לשינוי.

הקוראים הקבועים של המרקר מכירים היטב את רוב הנושאים עליהם החברים שלי ואני כותבים כבר 10 או 20 שנה. המצגת שאני נותן והשיחה שבאה במהלכה ואחריה אורזים את רוב הכתיבה הזאת תחת 3 רעיונות מרכזיים: 1.  הכוח של קבוצות אינטרסים בדמוקרטיה. 2. מדוע אנחנו צריכים רגולציה ומדוע היא לעיתים קרובות ״נשבית״ ומשרתת את המפוקחים. 3. מדוע הציבור הרחב והמפוזר חייב להתעורר.

בסוף ההרצאות מגיעים אלי בדרך כלל אנשים ושואלים אותי האם אני מתכוון לרוץ לפוליטיקה ואיך אפשר לעזור. זה הרגע שבו אני חייב להיות קצת ישיר ואני משיב להם שהם כנראה לא הבינו עד הסוף את הרעיונות עליהם דיברתי בשעה האחרונה. ההרצאה מספקת הסבר ממצה לחוסר העניין שלי בפוליטיקה.

אני מבקש מהפונים לחזור לכל הרעיונות בהרצאה ולהבין שלמרות שאני קורא לה ״הרגולטור השבוי״ אפשר למעשה לקרוא לה ״מדוע אני לא ארוץ לפוליטיקה״. יש לזה הרבה סיבות אבל העיקרית היא פשוטה: אין בזה שום צורך, שום תועלת ושום תרומה. לא חסרים אנשים טובים בפוליטיקה היום ובעבר ברוב המפלגות. מה שחסר הוא ציבור רחב, מפוזר ומתוחכם שיתמוך בפוליטיקאים כדי שיעשו את הדברים הנכונים. התפקיד שלי, של העורכים והכתבים במרקר ושל כל מי שרוצה לעשות שינוי לטובה הוא להחכים וללמד את הציבור הרחב כיצד עובדות קבוצות אינטרסים, כיצד עובדת הכלכלה הפוליטית בישראל (ובמקומות רבים בעולם) כדי שהם בתורם יתמכו בפוליטיקאים שרוצים לעשות שינוי.

האם יש פוליטיקאים היום בכנסת ובממשלה שמקדישים את כל האנרגיות שלהם להיאבק בקבוצות האינטרסים המיוחדות בסקטור העיסקי והפרטי? לא. כי זה לא כדאי פוליטי. ברגע שיהיו מאות אלפי ישראלים שיתמכו ברעיונות כאלה – אנחנו נראים פוליטיקאים חדשים וקיימים מאמצים את הקוו הזה.

נשמע לכם תיאורטי? לא ממש. לפני 7 שנים כאשר המרקר פתח בקמפיין הארוך לפירוק הריכוזיות במשק לא היו פוליטיקאים שהתענינו ברעיונות האלה. בשנים האחרונות גדל והולך מספר הפוליטיקאים והרגולטורים שמכירים את הנושא הזה ופועלים לחוקק חוקים להקטנת הריכוזיות. התפקיד שלנו הוא לייצר רעיונות שבתורם יביאו לצמיחת ציבור חדש שמבין איך עובדת הכלכלה הפוליטית בישראל.

לפני הבחירות האחרונות הפיץ המטה של אחת המפלגות האופנתיות החדשות בישראל מידע שיקרי כאילו שקיבלתי הצעה להיות מספר 2 במפלגה גדולה. אתר ״עין השביעית״ איתר את השקרנים שהפיצו את המידע בין בלוגרים ועיתונאים וכתב על כך לא מזמן. אותי זה לא הפתיע, זה מפלגה שעסוקה בעיקר בספינים וביחסי ציבור.

אבל מעז יצא מתוק. כאשר פנו אלי הרבה אנשים דרך הפייסבוק והציעו לי להתנדב, לעזור במרוץ הפוליטי שלי שמעולם לא היה לא היתה לי ברירה והתיישבתי לכתוב לכולם טקסט גנרי שמודה להם על הפניה ומסביר להם שאין שום צורך במתנדבים מאחר ואין לי שום כוונה ללכת לפוליטיקה. הנה הטקסט המלא ששלחתי להרבה מאוד אנשים בשנה שעברה, בלי שום שינויים ועריכות:

הי עירית,

תודה על מכתבך. ניכר כי הוא נובע מתיסכול ורצון עז לשנות.
אין לי שום כוונה ללכת לפוליטיקה ומעולם לא היה לי כוונה כזאת. הסיכוי שאני אלך איך פעם לפוליטיקה בעתיד הוא קלוש.
יש לזה כמובן סיבות אישיות: הפוליטיקה בישראל היא זירה מלוכלכת בה גם הטובים ביותר נאלצים לעיתים קרובות לעשות דילים עם שחקנים פוליטיים מסואבים שטובלים במה שאני קורא ״שחיתות חוקית״. אין לי עניין וגם לא את מבנה האישיות לעסוק בשחיתות חוקית מסוג זה.
בכל הקריירה שלי כיזם, מנהל, עורך ועיתונאי עשיתי מאמץ גדול מאוד להקפיד על טוהר מידות, לא להתקרב לאזורי ה״שחיתות החוקית״ שמקובלים מאוד בחלקים גדולים מהפוליטיקה (ולצערי גם בעיתונות). אני גם רגיל לעבוד בעיקר עם צוותים שהמחבר בינהם הוא ערכים משותפים, יושרה ואמון הדדי. את אלה קשה מאוד למצוא בפוליטיקה הישראלית.
אבל הסיבות האישיות הן לא המכריעות כאן. מה שיותר מכריע הוא המבנה של הפוליטיקה הכלכלית בישראל אותו למדתי ב-25 השנים שלי כיזם, כתב, עורך ועורך ראשי של עיתון.
הפוליטיקה בישראל בשנים האחרונות מבוססת על 3 צירים מרכזיים: מועדוני כוח בסקטור הפרטי והציבורי, וועדי עובדים של מונופולים ורשויות ממשלתיות וערוצי תקשורת ועיתונים.
רוב הציבור לא עוצר לחשוב כיצד ״נולדים״ ו״נוצרים״ פוליטיקאים. הוא רואה את כניסתם של פוליטיקאים חדשים לזירה הפוליטית ואת עלייתם או ירידתם של פוליטיקאים בתוך המפלגות שלהם כתהליך טיבעי שמבוסס על הבחירה של הציבור הרחב ושינויים בסנטימנט הציבורי.
המציאות מאוד רחוקה מהשקפה זאת.
בפועל – מעטים הם הפוליטיקאים שנכנסים לפוליטיקה או שמתקדמים בה אם הם אינם קשורים או משרתים את אחת מקבוצות הכוח האלה.
הדוגמאות הפשוטות הן פוליטיקאים שנבחרים בפריימריז של מפלגת העבודה והליכוד באמצעות קבלני קולות ושירות למונופולים ולקבוצות קטנות בתוך רשויות ממשלתיות (בהקשר זה בולט השלטון המקומי).
הדוגמאות המורכבות הן פוליטיקאים שזוכים לכיסוי חיובי וחוזר בכלי התקשורת המרכזיים מאחר והם מקפידים לעסוק בנושאים שאינם מאיימים על סדר היום הכלכלי והחברתי האמיתי וברגע האמת, בפינה שקטה, הם יירתמו לסייע לקבוצת אינטרסים מיוחדת לשמר את כוחה ומעמדה.
תשימי לב שכמעט כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל שייכים או תלויים או נמוברים למונופולים המרכזיים במשק – מבנקאות, משקאות, אנרגיה, נהדל״ן ומזון. זה לא מיקרה.
את בוודאי שואלת את עצמך כיצד התמונה שאני מציג כאן מתיישבת עם כתבות שונות שאת רואה לפעמים בעיתונות, באתר האינטרנט המרכזי בישראל ובערוצים נגד חברות גדולות או קבוצות אינטרסים.
התשובה היא שהכתבות האלה נעשות בדרך כלל בעוצמה, בתדירות, במיסגור ובעיתוי שמבטיח מראש שהן לא יביאו ללחץ ציבורי אמיתי וממילא לא יביאו לשינוי ברגולציה ובחקיקה. רגולציה וחקיקה אגב הן לעיתים מילים מכובסות להעברת עושר, כוח ויוקרה מקבוצה אחד באוכלוסיה לקבוצה אחרת.
תשובה נוספת והיא המעניינת יותר אולי היא שבשארבע השנים האחרונות חל שינוי דרמטי בשיח הציבורי בישראל שאילץ ואיפשר לחלק מהכתבים והעורכים בערוצים המרכזיים, העיתונים והאתרים לעסוק בנושאים שמאיימים על הסדר הכלכלי הנוכחי. חלק מהכתבות האלה נובעות מניסיון של כלי התקשורת לייצר לעצמם ״אליבי״ לאחר שהציבור החל לחשוד שהם משרתים את עמדות הכוח וההשפעה וחלק מהכתבות האלה נובעות מסיבה יותר פשוטה שיש רוח חדשה שהחלה לנשב ברחוב והעיתונאים, בעיקר הצעירים שבהם, לא מבינים בצורה מלא את ״האיתותים״ ו״כללי המשחק״ של הבוסים שלהם והם מרגישים צורך להצטרף למחאה החברתית נגד קבוצות הכוח.
השינוי הזה שמתרחש בארבע השנים האחרונות הוא למעשה הסיבה שזאת תהיה טעות חמורה מצידי להיכנס לפוליטיקה.
השינוי בסנטימנט הציבורי ובשיח הציבורי לא נולד בצורה עצמאית. הוא נבע בין השאר מעבודה שעשינו במרקר, אני ואחרים במשך עשור בהצפה של דרך הפעולה של קבוצות האינטרסים השונות. הכתיבה שלנו בנושאים אלה היתה אובססיווית ומתמשכת בדיוק בגלל מה שכתבתי למעלה: רק חזרתיות, רק מיסגור מסויים ורק הקפדה על העיתוי (למשל לכתוב על הנושאים כאשר הם מגיעים להכרעה בכנסת וברגולציה) יכולים לייצר שינוי בתפיסות הציבור; רק עבודה מקצועית ולאורך זמן שממוקדת בהובלת שינויים (בניגוד לעבודה שממוקדת ב׳סקופים׳, רייטינג, קונפליקט ורעש יחצ״ני) יכולה להביא להפצתם של רעיונות חדשים שקונים בהדרגה אחיזה בקרב הציבור.
ברגע שרעיונות חדשים קונים מספיק אחיזה בציבור – מתחיל תהליך דינמי מעניין שלעיתים מגיע לנקודת ״טיפינג״ – שגורמת לחברי כנסת ורגולטורים להתחיל לשנות את התנהגותם. או אז אנחנו רואים אותם ״בוגדים״ בנאמנויות ישנות לקבוצות אינטרסים; משנים את תפיסת עולמם ומתחילים לפעול בכיוונים חדשים.
הדוגמא הטובה ביותר לכך היתה ב-9 בדצמבר 2013 כאשר הכנסת אישרה ברוב של 73 חברי כנסת שהצביעו בעד את חוק הריכוזיות שהחל בפירוק הפירמידות העיסקיות הגדולות במשק. החוק הזה הוא תולדה של מאבק שהמרקר יחד עם תנועות של החברה האזרחית וקומץ חברי כנסת ופעילים חברתיים ניהלו במשך 4 שנים. הקמפיין היה מבוסס על הסברה חוזרת לציבור שוב ושוב ושוב בעשרות מאמרי דעה ומאות כתבות על הסכנה בריכוז כוח בידי מעטים לדמוקרטיה, לרגולציה, ליעילות, לתחרות ולתחרותיות.
כל המפלגות בכנסת תמכו בחוק הזה – ללא קשר בין שמאל וימין. אחת הסיבות לכך היא שהחוק הזה לא היה מזוהה עם שום מפלגה ועם שום חבר כנסת. כי כללי הפוליטיקה קובעים שכאשר חוק משמעותי שזוכה לתשומת לב ציבורית מזוהה עם מפלגה מסויימת או פוליטיקאי מסויים – לעיתים קרובות הוא זוכה להתנגדות או לאדישות מצד שחקנים פוליטיים רק משום שהוא ״של היריב״ או ״לא הומצא אצלנו״.
החשיבות העצומה שאני וחברים שלי במרקר רואים בשינוי השיח הציבורי בישראל היא גם הסיבה לכך שביולי-אוגוסט 2011 וגם לאחר מכן נטשנו את פורמט העבודה שהדריך אותנו במשך עשור וקידמנו בצורה אגרסיווית בין השאר באמצעות מאמרי מערכת הפרושים עלפני כל העמוד הראשון את המחאה החברתית. זה לא היה מיקרי: הערכנו שהמחאה החברתית היא הזדמנות היסטורית לשנות את השיח הציבורי בישראל ולמקד אותו בנושא קבוצות האינטרסים הישראליות. הערכנו שזה הזדמנות לאירוע מכונן שיהיה צרוב בתודעה של כל ישראלי וכל רגולטור וכל מחוקק נוכחי ועתידי. הפקנו עיתון מיוחד שעוסק במחאה החברתית שהיה מבוסס על מאות מאמרים שפרסמנו במשך עשור בנושא יוקר המחיה, קבוצות אינטרסים, ריכוזיות, הון-שלטון, שחיתות בצמרת ואפילו השחיתות בעיתונות המרכזית שמשרתת את הטייקונים ובני בריתם בסטטוס קוו.
דחפנו בפראות את המחאה למרכז השיח והמשכנו לעשות זאת בשנת 2012 כאשר רוב כלי התקשורת נטשו אותה ורצו לסיפור הבא (חלקם נטשו אותה כי ברגע שהמיקוד שלה עבד לטייקונים היא איימה על בעלי העיתונים,ף הערוצים ועל הבנקאים והמפרסמים הגדולים שלהם) משום שיגענו שהמחאה החברתית היא הדרך גם לחוקק את חוק הריכוזיות, ולהביא את הרפורמה בסלולר – והערכנו שכל הישג כזה יחזק את הלחץ לרפורמות נוספות ויחזק את השיח הציבורי בנושאים האלה. יצרנו מעגל, כדור שלג, של רפורמות-שיח ציבורי וכך הלאה. הגם שרפורמות הם תהליך כואב וארוך שלעיתים לא מצליח – מה שקריטי הוא לשמר את השיח הציבורי – כי בלעדיו אין סיכוי שנמשיך בתהליך חיפוש ודחיפה של רפורמות נוספות שנועדו להקטין את הכוח של קבוצות האינטרסים ולחזק את האינטרס של הציבור הרחב המפוזר.
כמובן שבחוק הריכוזיות היו הרבה חורים. היה צריך לעשות אותו הרבה יותר חריף כדי להביא לשינוים מהותיים יותר במבנה המשק. אבל חוק הריכוזיות חולל מהפיכה חסרת תקדים בשיח הציבורי בישראל – והשיח הציבורי שינה את הרגולציה בישראל.
הממונה על ההגבלים העיסקיים הופיע בשבוע שעבר בכנסת ודיבר על המפיכה שהיתה ברגולציה ובחקיקה בשנים האחרונות. המהפיכה הזאת נולדה כתוצאה מחוק הריכוזיות, מההתפכחות הגדולה של הציבור אחרי רפורמת הסלולר (הציבור גילה שרפורמה יכולה להוריד תוך 3 שנים מחיר של שירות בסיסי ב-90%). כדי שכל השינוים האלה יקרו אנחנו זקוקים ללחץ ציבורי מאסיווי – כמו הלחץ שהמרקר ואני מנסים לייצר כל הזמן בכל הכלים שעומדים לרשותנו.
מה המסקנה האופרטיווית? קבוצות האינטרסים למדו את לקחי 4 השנים האחרונות. הם הבינו שהם ״נרדמו בשמירה״ – בתחילת הדרך הן חשבו שהן ירמסו אותנו והציבור יהיה אדיש. אבל המחאה החברתית שינתה את הכל והרעיונות החלו להתפשט בכל מקום בארץ, באקדמיה ובפייסבוק.
עכשיו קבוצות האינטרסים לומדות את שפת המחאה ונערכות טוב יותר לאפשרות של שינויים. הן ישלחו לחזית כל פעם שיהיה ניסיון לעשות שינוי את העובדים של המונופולים או את עובדי הקבלן וישתמשו בהם כקרדום לחפור בו – לשמר את הסטטוס קוו.
לכן, הדרך היחידה לשמר את השיח הציבורי והמומנטום של שינויים ורפורמות למען הציבור הרחב הבלתי מפוזר הוא באמצעות יצירת מאסה קריטית של אזרחים שלומדים, לעומק, את הנושאים הכלכליים והפוליטיים האלה ובעיקר מבינים כיצד עובדות קבוצות אינטרסים מיוחדות וכיצד הן ״לוכדות״ רגולטורים, חברי כנסת ומקבלי החלטות.
תהליך הלימוד הזה הוא כואב. משום שברגע שאנחנו רוצים לשנות את המציאות הקיימת למעו מציאות חדשה – ולא בצורה קוסמטית אלא בצורה מבנית ויסודית – אנחנו חשופים תמיד לאפשרות שנפגע במסורת, בהיסטוריה ובעיקר בנאמנויות שיש לנו לחברים, למשפחה ולקבוצות להן אנחנו שייכים. מבנה המשק הנוכחי משרת הרבה מאות אלפי אנשים שכולם נמצאים סביבנו.
תהליך הלמידה הזה נעשה לא בצורה פרטית אלא בציבור רחב – וזה תהליך מורכב כי חלק מהאנשים שלוקחים בו חלק נאלצים לחשוב אחרת על תפיסות שהדריכו אותם במשך שנים. אבל הלימוד הציבורי הזה הוא קריטי – כי זאת הדרך היחידה בה כל המידע והאינפורמציה צפים החוצה.
בטורים שלי ושל חברים אחרים במרקר אנחנו בעצם עוסקים בתהליך למידה ציבורי הזה. זה בעיקר בולט בתגובות לטורים ובפייסבוק. זה גם נעשה עלידי ועלידי אחרים במפגשים עם פעילים חברתיים, יזמים חברתיים ואחרים.
אני חושב שבשנה האחרונה גדלה בצורה דרמטית המודעות הציבורית לנושאים האלה שאנחנו כותבים עליהם: לראשונה אני מרגיש שנוצרת לגיטימציה ציבורית לרעיונות של רפורמות למען ציבור רחב, מפוזר – ושיח שלא נשלט רק עלידי הדוברים והנציגים של קבוצות האינטרסים. אני די מעודד בהיבט הזה.
אני מזמיך אותך לקחת חלק פעיל או פאסיווי בתהליך הלמידה והלימוד הזה – כי אחרי 25 שנה של עיסוק בנושאים האלה הגעתי למסקנה שאיןו קיצורי דרך – וזאת דרך המלך, האיטית, אבל ההכרחית כדי להוביל אותנו לעתיד טוב יותר.
גיא
1 תגובה
  1. עופר
    עופר says:

    גיא , לכל דבר אפשר למצא צידוקים וטיעונים להצדיק אותו.
    כל זה נועד כדי להצדיק בעיני עצמך בעיקר מדוע אתה לא עושה את הדבר הנכון והמתבקש
    אין הרבה אנשים מוכשרים ומתאימים. אתה אחד כזה וחבל לבזבז את זה
    תוכל לסחוף ציבור גדול ולשמור על טוהר המידות
    תוכל להביא לשינוי גדול יותר מאשר בעיתונות
    זה הדבר הנכון לעשות

    להגיב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים