ליה_נירגד

הכיבוש, השיבוש והמחאה החברתית. ליה נירגד מסבירה מדוע עברה למאבק כלכלי וחברתי

ליה נירגד

שלום, דמוקרטיה וצדק חברתי. אלה הנושאים שבהם בחרו להתמקד עיתון "הארץ" והקרן החדשה לישראל בכנס המשותף שלהם החודש בניו יורק. מים רבים זרמו בירקון ובהדסון עד ששלושת הנושאים האלה נקשרו יחד, אף כי החיבור ביניהם כמעט מובן מאליו.

ובכל זאת, למרות הכותרת החדשנית, מבנה הכנס שיקף מסורת ארוכה של המחנה הפרוגרסיבי של יהדות אמריקה ושל מחנה השמאל הישראלי: פאנל אחד בלבד הוקדש לשאלה החברתית כלכלית, ואילו האחרים התמקדו בשלום, כיבוש וכל מה שביניהם.

זהו שיבוש עמוק, שעליו החברה הישראלית משלמת מחיר כבד: המפה הפוליטית שמוכרת לנו, שבה קו אחד עובר בין שמאל לימין וכולו מוגדר על פי השאלה המדינית, היא מפה של קיפאון. יתרה מזו, היא מפה של עיוורון. עומדים המחנות ומצווחים זה על זה באותן מלים ממש במשך שנים, ובינתיים שיירת ההון עוברת באין מפריע, והתנחלויות פורחות כמעט באין מפריע, ואילו ההמון המרושש, שהולך וגדל, מביט בחיזיון בעיניים מבוהלות – ולעולם מצטרף למי שמדבר את שפת הבהלה שלו.

במשך שנים, במשך עשורים שלמים, הייתי חלק מהשיבוש הזה. בהפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה, שהיתה נקודת הכניסה שלי לפעילות הפוליטית, אמנם צעקנו "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" – אך בזה התמצתה נקודת המבט החברתית שלנו. מדי פעם מישהו אמר שצריך לארגן כנס על נשים, או על מזרחים, או על עניים – אבל הכיבוש תמיד היה דחוף יותר. ובאמת האמנו, שבלי תיקון של העיוות היסודי הזה לא יתכן תיקון חברתי: קודם נעצור את זרימת הכסף להתנחלויות, ואז הכסף יעבור לאן שצריך.

צריך לומר, לא התקדמנו הרבה. לא בשנות השמונים, לא בשנות התשעים ובוודאי לא מאז חילופי האלף – דרך עוד מלחמת לבנון, שתי אינתיפאדות ושלל מבצעים ממותגים היטב. אין שלום, לא עכשיו ולא באופק. מאז מהלך ההתנתקות הגאוני של אריאל שרון אין אפילו תהליך מדיני. ובינתיים, אחרי שנות דור ואף דורותיים של פעילות מאומצת, מחנה השמאל נתפס בעיני רוב הציבור כמי שמתעניין רק ברווחתם של ערבים, והוא נדחק לטריטוריה הולכת וקטנה של מפת הקיפאון.

המחאה החברתית של 2011 ניפצה את הקיפאון הזה. ברגע נדיר אנשים הבינו שההגדרות האלה של שמאל וימין, שכל עיסוקן בתצורות שונות של עתיד, מסיטות את המבט ממה שקורה כאן ועכשיו. ברגע נדיר, אזרחים מכל המגזרים הבינו שאותה שיטה דופקת את כולם. ברגע נדיר, אנשים הבינו שיש להם זעקה משותפת. "העם דורש צדק חברתי" היתה קריאה מטלטלת. אבל הקריאה שבאמת הרעידה את אמות הספים היתה "הון-שלטון, עולם תחתון!"

באותו קיץ, כשהגעתי לראשונה לשדרות רוטשילד עם בן זוגי דניאל דור, חשנו קושי עצום. מצד אחד היה כאן פרץ חסר תקדים של אנרגיה אזרחית חדשנית, חתרנית מאי פעם בשאלות ששאלה על מבני הכוח של החברה הישראלית. מצד שני, כל האנשים הטובים האלה קיבלו החלטה יסודית לא להתעסק בכיבוש. הפכנו בדבר, אבל לא למשך זמן רב: מי שרוצה לקדם שינוי צריך לפעול בתוך ולנוכח מציאות קיימת, ואינו יכול להסתפק בכך שמגדלור רחוק יאיר את דרכו. החברה הישראלית סובלת מתחלואים עמוקים. חלקם בהחלט תולדה של הכיבוש המתמשך. הכיבוש אכן השחית. אבל מי שרוצה לראות כאן חברה נאורה יותר, צריך לדאוג קודם כל לכך שמציאות חייהם של הישראלים תהיה פחות קודרת.

המחאה החברתית הראתה כמה כוח יש במספרים: המספרים שיצאו לרחובות, והמספרים בספר התקציב שהפכו פתאום לחומר קריאה מועדף. הכוח האזרחי החדש היה מבוסס על ידע מסוג חדש: מי מממן את מי, מי מחובר למי, ומי משלם את המחיר. אנחנו בחרנו להפנות את הזרקור הזה למערכת החקיקה. בסתיו 2011  הקמנו את המשמר החברתי, העוקב מאז בפרטי פרטים אחרי פעילותם של חברי הכנסת. מאות הפעילים של המשמר מגיעים למשכן באופן סדיר ועקבי, כדי לדאוג לכך שהנציגים שלנו יתחילו לייצג באמת את האינטרס הציבורי אל מול לחצי ההון והממשלה. לצד המשמר החברתי פועלים עוד ארגונים אזרחיים שונים, שכולם מכוונים לשינוי יחסי הכוח בין העם לשלטון.

בתוך כך נוצרת מפה חדשה, מורכבת יותר, שאינה מוכנה לקבל על עצמה קווים נושנים וקשיחים. לא צריך להיות שמאלן כדי לשאוף לכך שכל ילד בישראל ישתה מים נקיים ויאכל כל צורכו. לא צריך להיות ימנית כדי להאמין שתחרות חופשית עדיפה על קרטלים. אנשי שמאל וגם ימין מבינים, ששקיפות היא המפתח לכוח ציבורי, ושבלי כוח ציבורי לא תיתכן דמוקרטיה. אנשי שמאל וימין מבינים, שבלי דמוקרטיה אין סיכוי לדאוג לרווחתם של הישראלים.

פתרון הסכסוך, סיום הכיבוש – מעבר לפעילות הניטור החיונית של ארגונים כמו "בצלם" "שוברים שתיקה" ו"מחסום ווץ'"  – אינם מסתמנים כרגע כיעדים מעשיים לפעילות אזרחית. הם דחופים כתמיד, אבל לנו אין כרגע את הכלים לקדם את המטרות האלה, והעיסוק בהן משתק כל אפשרות לשנות את המפה. שינוי כזה ידרוש זמן, והזמן הזה קשה; אך בלעדיו, יימשך הקיפאון.

 

ליה נירגד היא מייסדת-שותפה ויו"ר של המשמר החברתי, מחברת הספר 'חורף בקלנדיה',
היתה פעילה שנים רבות בשמאל, כיום מתמקדת במאבק החברתי.

 

1 תגובה

Trackbacks & Pingbacks

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים